ריקי סיטון היא מנהלת פרויקט “חברותא” למפגש בין חרדים וחילונים ורכזת קבוצה של ״משפיעים״ – צוערות חרדיות לשירות המדינה ולשלטון המקומי

“אני אמא לתשעה ילדים, בין חצי שנה לשמונה עשר שנים. זה לא קל להחזיק את כולם בין הקירות של הבית, הקירות שלמדנו להכיר טוב יותר מחדש. זה לא קל למצוא שפיות בכל הטירוף הזה אבל אנחנו עושים את זה.
אני רואה לו”זים שאמהות מסודרות ומרשימות מנהלות בתוך כל המצב החדש הזה ואני נפעמת. לפעמים גם מקנאה, לפעמים לא. אצלנו יש כמה כללי ברזל אבל גם הרבה הבנה שהמצב הזה קשה לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד.

יוצא לי לחשוב במהלך היום איזה מזל שיש לנו תשעה ילדים. איך זה מצליח עם פחות ילדים? מי מעסיק את מי?

בדירה שהייתה דירת 2.5 חדרים והפכנו אותה ל-5 חדרים אנחנו חיים. מצבנו טוב, המשפחה של אחי חיה עם 12 נפשות בדירה של 4 חדרים. זה נכון, זה צפוף. ויש מריבות. וויכוחים. ומתחים. אבל זה מייצר שמחה. רעש טוב.

הילדים לא נמצאים עכשיו במסגרת. צריך להבין שהלמידה מרחוק כמו שאנחנו מכירים אותה במקומות אחרים בארץ נראית שונה בחברה החרדית. פה אין לימודים מקוונים, אין מחשב שילד פותח, מתחבר לאינטרנט ולומד מרחוק. אבל יש דברים אחרים – יש שיעורים שעולים אליהם טלפונית, יש חוברות עבודה שחולקו (ואז הילדים ישבו והתאמצו לסיים הכל תוך יומיים).

היו ימים שאפשר לראות בתוך הבית שלי תור. תור לטלפון. כולם צריכים לעלות לשיעור בטלפון – אבל יש רק 3 קווים ולילדים הרי אין טלפונים. אז היה תור, והיה משמרות על הטלפון – וזה בסדר גם זה סוג של תעסוקה.

ומחוץ לבית? אנחנו חיים על הגבול של בני ברק ורמת גן. אני יודעת רק ממה שאני שומעת. כי ימים רבים אני כבר רק בתוך הבית. אז אני שומעת את השקט, שומעת על חיילים ושוטרים שנמצאים ברחוב. שומעת על מי שיש לו קושי להשיג מזון או בהצטיידויות אחרות. אנחנו לא חווים את זה. בעצם, יש את אתגר הביצים עכשיו – אבל למי לא? וגם בו הצלחנו במבצע ביצים מיוחד להשיג אותן הביתה.

יש כאן אוכל, הרבה, הרעב הוא אחר. אפשר להתבלבל, אם שומעים את הילדים מהחלון שלי צועקים כל היום ‘מה אוכלים אמא? אני רעב’. אבל זה רק בגלל שאנחנו כל הזמן בבית.

וכן, יש בבני ברק ובעולם כולו קשיים אמיתיים של אנשים אחרים להשיג אוכל, לשנע אוכל. משפחות שעשו למשל הזמנה דרך האינטרנט אבל המשלוח לא הצליח להגיע בגלל הסגר. יש קשיים של הצטיידות בתרופות ואנשים שצריכים טיפולים. יש הרבה מאוד קשיים.

בבני ברק יש עכשיו סגר. וכנראה שזה מצד אחד מה שצריך היה לעשות. מצד שני, הדבר הזה הוא מאוד קשה והיה קשה להתארגנות מסודרת. והתחושות, התחושות הן קשות.

קשה גם זה שבני ברק עלתה ככה כותרות. אני מבינה כמובן שיש התפרצות יותר חזקה בחברה החרדית, ואני יודעת שיש לזה גם הרבה סיבות שטובי המומחים ידעו לימים להגיד ולהסביר כמו סיבות של צפיפות או סיפור הקהילתיות.

אבל אני רוצה שגם יבינו שהתזמון של הקורונה הגיע בעונה הכי חמה בשנה. חגים, חתונות, אירועים משפחתיים, פורים ופסח. הכל עמוס, הכל סואן. הכל קהילתי. וזה קשור להתפרצות הזאת.

וגם השפה כאן אחרת, וצריך להבין שכשהעבירו את ההודעות בלי תיווך זה ייצר הרבה בלבול. כולנו הכרנו את הווירוס הזה, שהוא חדש לכולנו ולקח זמן להבין איך להתנהל מולו.

הפחד שלי בימים האלה זה התחושות שמתועלות לכמעט שנאה. מסתכלים עלי, על החברה החרדית ומדברים כאילו היינו עכברושים שמפיצים מחלות.

בשבילי זאת מציאות שלא תתאפשר. אי אפשר לקחת את הערכים שהתורה, תורת החיים שלנו, הביאה לעולם. פיקוח נפש שדוחה את התורה, מציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, ובחרת בחיים – אלו הערכים שגדלנו עליהם.

מה עם כל הארגונים הרפואיים שמנסים לעזור ולתמוך? להיות פתאום מואשמים כמפיצי מחלות? זה לא מציאות שתתאפשר. צריך להבין שזה שינוי הסתגלותי של כולם. לא רק של החברה החרדית. וזה נכון, אצלנו זה לקח יותר זמן כי אנחנו חברה שמרנית.

אבל התחושות הקשות מבחוץ הן כואבות במקום הכי רגיש שיכול להיות. כאישה חרדית אני אמונה על חשבון נפש ומחשבות על מה שקורה. יש פה משהו היסטורי וגדול שקורה, שבמקום שלי פנימה אני משתדלת להיות טובה יותר. הסיפור של הבידוד, של הלבד, מתקשר מיד לבידוד מבחוץ – של מי שמחוץ למחנה. לדיבור לשון הרע.

אני יודעת להסתכל על עצמי, על המכה שקיבלנו ועל מה שאני מאמינה בו – אנחנו צריכים להיות לבד אבל ללמוד איך להיות יותר ביחד.

יגיעו ימים אחרים, ואני חושבת שהעולם של כולנו יהיה ויראה אחרת. גם הציבור של החברה החרדית. אני לא יודעת מה ואיך, אבל יהיה שינוי, דברים ישתנו. כמו שהעולם ישתנה זה ישנה גם אותנו.

אבל הסוד שלנו בכל המלחמות לאורך כל ההיסטוריה הייתה דווקא הערבות ההדדית. ערבות ושותפות מכל המקומות, מכל הסוגים, מכל הרקעים. תמיד היינו ביחד, לא משנה מה. גם עכשיו אנחנו ביחד, זו לא שאלה.

גם עכשיו במלחמה, מעבר לקורונה הבריאותית יש סוג של קורונה חברתית – אלו דברים שלא הכרנו קודם והם שונים וקשים. אבל אנחנו צריכים לזכור – האויב זה הקורונה והלוחמים הם כולנו. דווקא עכשיו יש לנו צורך בחיבור ואהבה.

בשגרה אני מנהלת את פרויקט “חברותא” שרוצה לייצר את החיבור הזה בין נשים חרדיות וחילוניות. כמו אז גם עכשיו זה הזמן להכיר אחד את השני. אם יש חרדי שלא מכיר חילוני שירים טלפון ויכיר, אם חילוני לא מכיר חרדי שירים טלפון ויכיר. זה הזמן להכיר, זה הזמן להתחבר.

כולנו מתמודדים עם אותו משבר, אבל בסופו של דבר, אני מאמינה שעכשיו זה הזמן לאהבה. לא רק לבריאות, אלא גם לאהבה”.

לשמיעת הראיון המלא של ריקי בתכנית הרדיו “קלמן ליברמן” לחצו פה.