פואד אלזיאדנה, מנהל המרכז קהילתי ברהט, סיים את יום העבודה והלך הביתה בתחושה כבדה. הוא לא הצליח להסביר אפילו לעצמו מה הבעיה. הרי המרכז הקהילתי בניהולו שוקק ילדים והורים. ג'ודו, צילום, טכנולוגיה ואומנויות לחימה כל החוגים האלו פועלים ומלאים במשתתפים. אז מה הבעיה? למה
זה לא מספיק לו? למה הוא חווה תחושת החמצה?
עם התחושה הזו הוא הגיע למאיצים. ומהר מאוד התחושה הזו הפכה להבנה של מה הוא רוצה לעשות אחרת – ואיך זה ישנה לא רק את שעות הפנאי של הילדים ברהט, אלא את כל חייהם בעתיד.
בשנים האחרונות הממשלה משקיעה תקציבים רבים ביישובים הבדואים בנגב, מכוח החלטת הממשלה 922 . כסף רב מושקע בחינוך בלתי פורמלי, מעבר לשעות הלימוד, בהנחה שזה יסייע לסגור את הפערים רבי השנים שמהם סובלים הילדים הבדואים.
"חוגים מייצרים אצל ילד תחושות של שייכות, של בחירה, של הצלחות", מסביר פואד. "ילד שתיתן לו תחושת הצלחה עכשיו – יצליח אחר כך בעוד דברים. וזאת המשימה שלנו".
קחו למשל ילד שלא מצטיין בבית הספר. מהרגע שנכנס למערכת החינוך, הוא רק חווה כישלון: הוא נכשל בלימודים, מפריע בשיעורים ומוצא את עצמו מורחק מהכיתה. עבור ילד כזה, תחושת הכישלון יכולה לעצב את האופן שבו הוא תופס את עצמו לכל חייו. אבל חוג שהוא אוהב, עם מדריך שמאמין בו, יכול לשנות הכל ולתת לו חווית הצלחה. פתאום, מלהיות "הילד המופרע", הוא הופך להיות כוכב הכדורגל. במקום לספוג נזיפות מהמורה, הוא מקבל חיזוקים מהמדריך וחיבוקים מהקבוצה.
התפיסה של פואד היא שלכל ילד וילד יש כישרון, יש נושא שמלהיב ומרתק אותו. והתפקיד של המרכז הקהילתי, ומערך החינוך הלא פורמלי, הוא לעזור לילד למצוא ולפתח את הכישרון הזה. עבור ילד בדואי, "זו הפעם הראשונה שיש לו מסגרת השתייכות שהיא לא רק השבט שלו".
ובעולם שבו רק 10% מהילדים הבדואים הולכים לאקדמיה שינוי בתחושת המסוגלות כבר בגיל צעיר יכול לעשות שינוי לא רק בחייהם כפרטים – אלא בחברה הבדואית כולה.
פואד יישם בהצלחה את המדיניות וניצל את התקציבים כדי לפתוח שורת חוגים. "עבדנו קשה על שינוי תפיסה, שכנענו למה חשוב לילדים להשתתף בחוגים ובפעילות אחר הצהריים". המתנ"ס תמיד היה מפוצץ, וילדים הגיעו לחוגים בכל שעות אחר הצהריים והערב.
אבל פואד הרגיש: "משהו לא מצליח. משהו פשוט לא מספיק". הוא חשב שהיעד שעליו הוא נבחן, כמות הילדים בחוגים, הוא פשוט לא היעד הנכון. "האיכות של החוגים לא מספיק טובה, והיא לא מצליחה להשאיר ילדים בחוגים לאורך זמן", הוא מספר, "אין ילד אחד שהיה בחוג שנה אחת והמשיך בשנה אחריה. הם עוברים בין חוגים כאילו זה בייביסיטר".
אז פואד הגיע עם רעיון: מהפך במערכת החוגים, לצד אימוץ מודל שדומה קצת לתנועת נוער. איך זה ייראה?
קודם כל, "כל ילד שמגיע אלינו בכיתה ד' וה' יתנסה בארבעה חוגים בשנה. את החוגים האלה הוא יקבל כבר בשעות בית ספר. בסיום כיתה ה' הוא יבחר באיזה חוג להמשיך". זה יאפשר לילדים להתנסות במספר חוגים, ואז להתמקצע בחוג שבחרו.
החוג גם יהפוך להיות מעין תנועת נוער עם מחנות קיץ, שיאפשרו לילדים חווית למידה אינטנסיבית, ותחושת שייכות קבוצתית חזקה. "אחרי שנה־שנתיים, הילד יהפוך לחונך של הילדים הצעירים שרק מתחילים בחוג ויהפוך למודל לחיקוי".
כדי להוציא את התוכנית לפועל, עומד בפני פואד אתגר נוסף, גדול. "זה לא פשוט לגייס ברהט ספקים טובים לחוג טכנולוגיה או לחוג אומנויות לחימה. ההיצע פה לא גדול, וגם כשיש זה לא תמיד באיכות מספיק טובה", הוא מסביר. "אני רוצה שהילד שמגיע לכאן יקבל את החוג הטוב ביותר. שהמדריך שלו לא ירצה רק 'לסמן וי' על זה שהילד הגיע, אלא יראה את המשימה שלו בלהפוך את הילד לכדורגלן ולספורטאי הכי טוב, וללמד אותו על חריצות, עבודה קשה, ומסירות משתלמות".
מה למדתי
"כשקיבלתי את המתנ"ס, כמעט לא היו ילדים בחוגים. מאז הגדלנו את תקציב פי 5. אבל כשאחרים
חגגו הצלחה, אני ראיתי שרק 10% מהילדים מגיעים לחוגים. אני לא יכול לנוח ולהסתפק בזה. אני צריך לבחון את היעדים האמיתיים, החברתיים"
ידע זה כוח
על בסיס מחקרים לגבי חינוך בלתי פורמלי, מרכז הידע בנה מודל שלם להפעלת חוגים
מקדמי מוביליות. המודל הזה יהיה הבסיס להפעלת התוכנית
פרקטיקות אמון
סיפור משותף
"החברה הבדואית היא חברה שבטית, מסורתית ברמה סוציו-אקונומית נמוכה בפריפריה
המתמודדת עם פערים אתגרים לאורך הרבה מאוד זמן. לכן, נושא האמון בקרב הקהילה הבדואית
מורכב ומצריך פעולות וצעדים בוני אמון. למשל בבניית אמון של הקהילה מול ארגונים ציבוריים
ורשותיים, בבניית אמון של משפחות שונות וזרמים שונים בתוך הקהילה הבדואית, בין
הקהילה למוסדות הממשלתיים ועוד. אני רואה את המתנ"ס כגורם מאפשר, מגשר ובונה אמון בכך
שהוא מייצר מרחב שבו ניתן לראות את כולם כחלק מקהילה אחת"