בת ה־ 17 שהחלה לעבוד בקיץ בהכנת מזון בתממ, הקייטרינג שמספק מזון למטוסי אל על, פוטרה מהעבודה בשבוע הראשון. אחרי כל מה שעברה בחייה הקצרים, היא לא הופתעה: גם בזה אין לה מזל. אבל המדריך שלה מכפר הנוער "ימין אורד", לא ויתר. הוא התקשר לבוס שלה בתממ, התעקש, הסביר, והחזיר אותה לעבודה. את שאר הקיץ היא סיימה בהצלחה.
זו היתה אולי תחושת ההצלחה הראשונה שחשה בחייה הצעירים זו היתה ההוכחה שחיפש שמולי בינג, מנהל כפר הנוער, כשיצא לדרך עם פרויקט "תעסוקיץ": גם בתי קופה הזו, כמו במהלך השנה, הליווי והמסגרת חיוניים עבור התלמידים שלו. עבור תלמידי פנימייה מרקע חלש, החזרה הביתה בתקופת הקיץ היא שינוי דרמטי.
אחרי שנה שבה סדר היום שלהם קבוע, הם מוצאים את עצמם חסרי מעש. מליווי צמוד של מבוגרים, שזמיי
נים 24 שעות, הם מוצאים את עצמם לבד, ללא הכוונה, ותחת השפעת השכונה שלא תמיד מיטיבה.
תעסוקיץ נולד כרעיון פשוט, למצוא לילדים תעסוקה לקיץ. כך הם יזכו למסגרת מסודרת, ירוויחו לראשונה
כסף ויעברו חווית הצלחה שתוכל להעצים אותם ולהמשיך את הרצף החינוכי של שנת הלימודים. הבונוס:
הכנה לשוק התעסוקה. גם מקומות העבודה ירוויחו עובדים מסורים וזולים יחסית, עם ליווי צמוד של מבוגר
אחראי.
שמולי ועובדי כפר הנוער מצאו את עצמם בתפקיד לשכת תעסוקה, מגייסים חברות כמו איקאה, סופרלנד
ומלונות דן, שהקיץ היא תקופת השיא שלהם, ומבצעים שיבוץ והתאמה לכל ילד. לילדים היה איש קשר למי
קומות העבודה, ובכל מקום עבודה היה מלווה שהיה בקשר עם כפר הנוער. בשנה השניה, בעקבות הלקחים,
הליווי האישי התחיל מוקדם יותר, ומדריך הגיע עם הילדים לראיונות עבודה.
מציאת מקום העבודה היתה רק הצעד הראשון: חלק מהילדים לא עברו מבחני אמינות, אחרים לא הגיעו בזמן לראיון העבודה. הם היו חייבים סיוע במיומנויות הבסיסיות, אז שמולי פתח תוכנית הכשרה: מה עושים כשהשעון המעורר מצלצל (ולא המדריך מעיר), מה עושים כשהעבודה מתחילה לשעמם (ואי אפשר לקחת
הפסקה מהשיעור) איך מתנהגים כשהבוס מעצבן (וזה לא מדריך שיודע לספוג את ההתפרצויות).
לא פחות חשובה היתה הרפלקציה שעשו הילדים על האופן שבו ההתנהלות שלהם עכשיו תשפיע על עתידם. מה שנראה לחלקנו כעניין טריוויאלי, היה חדש לגמרי עבור חלקם: מעטים גדלו בבתים בהם הייתה תרבות של חסכון.
ההצלחה היתה כמעט מיידית, ושמולי החליט להעתיק את הרעיון לכפרי נוער אחרים ולהפוך אותו לכלל
ארצי. זה השלב שבו התחיל הליווי בתוכנית המאיצים, והוחלט לבצע פיילוט של שנתיים בחמישה כפרי נוער
נוספים. לעומת 60 ־ 70 בני נוער בימין אורד, בפיילוט השתתפו 150 בני נוער.
לאחר הפיילוט, במהלך ליווי ההמשך של המאיצים, ניסה שמולי להעביר את האחריות למשרד החינוך: "הבנתי שיש פרויקט טוב ביד". המשרד תמך בפרויקט והבין את החשיבות החינוכית לטווח הארוך, אך לא יכול היה להקצות תקציב. שמולי החליט לא להמתין, אלא "לעשות אקזיט" בהפעלת גורם אחר.
שני גופים החליטו לנסות ולהניע את הפרויקט בכל כפרי הנוער בארץ: אלומה, בראשות חברת הרשת יפעת סלע, והחברה למתנ"סים בראשות חבר הרשת רז פרויליך. אם זה יצליח, ב־ 2020 הפרויקט יפעל בפריסה ארצית. הביטוח הלאומי כבר הבטיח לתקצב את הפרויקט במיליון וחצי שקל, אם משרד החינוך יעמיד את שארית התקציב. עכשיו יש ניסיון לגייס את משרד החינוך כשותף נוסף.
איך מזיזים את המחט
- בשנה הראשונה – כפר נוער אחד, 70 ילדים; בשנה השנייה – 5 כפרי נוער, 150 ילדים, ב־ 2020 – כל כפרי הנוער, אלפי ילדים.
- 54% מהילדים שלא השתתפו בתעסוקיץ עשו בחופש "משהו שהתחרטו עליו", לעומת 30% מהילדים שלא
הרגע שנפל לי האסימון
"באוגוסט 2016 , צילצל הטלפון. על הקו היה חניך של הכפר, בן 17. 'המנהל, אני צריך עורך דין', הוא אמר, 'הסתבכתי'. שנתיים של מאמץ חינוכי נקטעו ברגע אחד של שעמום. במקום להתחיל את שנת הלימודים
האחרונה כרגיל, הנער התייצב בבית המשפט וקיבל ליווי של קצינת מבחן. חשבתי: למה בעצם שגם בתקופה הזו, כמו במהלך השנה, לא נסייע לצעירים במקום להשאיר אותם לנפשם?"
המפתח להובלת השינוי
כדי לעשות scale למודל חדשני, חייבים לנסות אותו קודם ביותר ממקום אחד, ולהוכיח הצלחה באמצעות נתונים
כוחה של הרשת
- יפעת סלע, עמותת "אלומה"
- רז פרויליך, החברה למתנ"סים
- ענת נחמיה לביא , הפורום הציבורי – כפרי הנוער והפנימיות בישראל
- בני פישר, משרד החינוך
- אילנה נולמן, משרד החינוך
מה קרה במאיצים
שלב א: 100 יום
- בניית תאוריית שינוי לתעסוקיץ בדגש על מעבר לפרויקט רחב
- פיילוט הרחבה ל־ 5 כפרי נוער, עם מחקר מלווה
שלב ב: מעיז
- בניית מודל שמטרתו התרחבות לפרויקט לאומי
- חיבורים למגזר העסקי ובניית שותפיות
- העברת המודל לאחריות שותף בקנה מידה ארצי )"החברה למתנסים", "אלומה"(
- מדידה ומחקר מלווה שביסס את מהלך השינוי בנתונים