"במהלך לימוד שהיה נקרא סדר, משום מקום, נפלה לי איזה תובנה – שאני 3 שנים בישיבה ולא עליתי לתורה. .. והלכתי ושאלתי את הרב המלמד שלי , למה זה לא קרה, כי מתמטית, סטטיסטית זה לא מסתדר. אם 3 פעמים בשבוע עולים לתורה, 3 שנים, תכפילי שבועות, ואנחנו שכבה של 80 בני נוער, אין סיכוי … באיזשהו שלב, הבנתי שזה קשור כבר לרקע שלי, למוצא שלי, לצבע העור שלי"
המרואיין שלנו היום הוא יזם ואיש עסקים שחי על הקו אתיופיה-ישראל וחבר רשת מעוז. כשהיה ילד בן 18, שנה מכוננת אחת של אירועים והתפכחות השפיעה על הסיפור שלו ועל מי שהוא היום. שלום אני רוני לינדר וזה הפודקסאט שלנו "על הדרך".
בוא נתחיל מהשאלה
מתי בפעם האחרונה היית באתיופיה?
לפני שלושה חודשים. אנחנו עכשיו באוקטובר.
מה עשית שם?
עניינים עסקיים
אתה כבר כמה שנים על הקו אתיופיה-ישראל, מה מביא אותך לשם?
הקשר המחודש שלי עם אתיופיה התחיל מזווית מקצועית. עבדתי בארנסט אנד יאנג, משרד רואי חשבון וקולגה שלנו – מנהל ארנסט אנד יאנג אתיופיה בא לביקור בארץ, לראות את סצנת ההייטק, סיפור הסטארט-אפ ניישן, הכצעקתה? הוא כמובן אתיופי, מאתיופיה. והוא סיפר סיפור מדהים על אתיופיה מהזווית הכלכלית שלא הכרתי. עד אז היא הייתה בשבילי נוסטלגיה. משהו שההורים מספרים עליו. שבבי זיכרונות בעיקר מהדרך לכאן.. הבנתי שיש פה סיפור מקצועי-כלכלי שסיקרן אותי מאוד לבדוק.
מהר מאוד זה התחבר גם לחיבורים אישיים מדהימים בעומקים שלהם. וברוחב שלהם. כשהגעתי לשם, פיזית לראשונה – אחרי 34 שנים שלא הייתי שם, אומנם זה היה תחת הכובע המקצועי אבל היה חיבור מדהים. אתה נוחת בשדה התעופה באדיס, מרגיש סוד של ואו – רגיל לי פה. משהו מוכר. הרגשתי נוח. מאוד נוח, מהשנייה הראשונה. אני לא יודע אם להגיד בית, אבל כן סוג של הגעתי לבית.
מה עשה לך את זה? למשל?
אני לא יכול להסביר לך על רשימה, של דבר אחד שמגנט אותי. אבל כל ההוויה, האקלים, התרבותי, הנוף, האנושי, הריחות, הצבעים, ברור שגם השפה, ההתנהגות, ההתנהלות בין בני אדם, פשוט חיבר אותי תוך כמה דקות לסיפורים של אבא ואמא, והבנתי שהסיפורים האלה הם לא אגדה, שעם הזמן הופך להיות ורוד ונוסטלגיה נעימה. זה אמיתי.
כמו געגוע למשהו שלא ידעת בכלל שאתה מתגעגע אליו?
לא ידעתי להמשיג אותו. עזבתי, עזבנו שם שהייתי ילד, כשהייתי בן 5. אין לי יותר מדי זיכרונות מאתיופיה עצמה.
אז ציינת שעלית כילד. איפה בעצם נחתתם? איפה התחיל הסיפור הישראלי שלכם?
חודשיים לפני פסח 84 התחלנו ללכת, יצאנו מהכפר, בלילה, כל הכפר, עמד על רגלו והתחיל ללכת לכיוון שמאל מזרח, כיוון כללי ישראל. הגענו לסודן אחרי חודשיים.
חודשיים של הליכה.
כן, ערב פסח. ההורים שלי זוכרים את זה כערב פסח.
אתה זוכר את זה? את המסע הזה?
לא. את השלב הזה לא. אני כנראה מדחיק את זה כן? זה גיל שאמורים לזכור.
בתשעה חודשים שהיינו בסודן במחנה פליטים, את זה אני דווקא כן זוכר. בעיקר סטילס, אין לי וידיאו, אין לי זיכרונות חיים. סטילס, אני זוכר את אבא שלי קם בבוקר, ומיד אחרי התפילה, הולך לעזור לקבור את מי שלא שרד. את זה אני זוכר בחזק, בתמונה חזקה. תכריכים קטנטנים למבוגרים וילדים. שלא שרדו את הלילה.
שזה היה משהו שגרתי?
יום יומי. ממש כמעט כל בוקר. היה נלווה לתפילת הבוקר. את האירועים האלה אני זוכרים. גם את הצימאון האדיר אני זוכר. כל הזמן הייתי צמא.
פיזית? היה מחסור במים?
כן. כן. היה מחסור במים, גם במזון, אבל את הצימאון אני פשוט זוכר את זה כתחושה. ועם הזמן, התגלו הדברים השליליים האחרים. כמו מחלות. אני עצמי לקיתי בכל מיני מחלות, שהיום לא מתים מהם אבל שמה מתו מהם בערימות. ילדים וזקנים בעיקר. זו הייתה תקופה קשה. קשה מאוד. אבא שלי מדבר על זה, אמא שלי הרבה פחות. ומי שעלה בתקופה הזאתי, אמצע שנות השמונים, אני נמצא פשוט בשיחות האלה לפעמים וכשזה מגיע לשם יש עצירה. בין המבוגרים שעלו. אפילו אחי הגדול, שגדול ממני כולה בשש שנים, הוא לא חופר בזה.
הטראומה קשה מדי.
הוא מכמת במילים. אף אחד מאלו שקרובים עליי, לא עברו איזה תהליך של עיבוד אבל. זה נראה כמו איזה פוסט טראומה. זה ניכר אצל המבוגרים, מאוד. קרובי משפחה, שכנים, בני משפחה, ששרדו ומתארחים אצלנו בבית ומתחילים לדבר על זה – פשוט תופעות של פתאום בכי, לא רציונלי, ממש, דמעות, ומעבירים נושא. אז זה למזלי, או לא למזלי, אני לא זוכר את זה. אין לי תמונות חיות. אין לי איזה זיכרון שמטלטל אותי מדי יום. זה כנראה מודחק ומפעיל אותי איכשהו בתת הכרה.
אחרי התקופה הזאת, אתם בעצם עולים על מטוס. מגיע היום
אין לנו הרבה זמן, אבל סיפור העלייה הוא סיפור פשוט פסיכי בעידן שלנו. זה היה לפני 30 ומשהו שנה. זה לא שלקחנו מטוס מאדיס לסודן, מדינת אויב, ואז משם ישירות לישראל. זה היה מבצע מורכב מאוד במעורבות גדולה מאוד של גורמים בינלאומיים, בעיקר יהדות ארה"ב והממשל האמריקאי. ובסוף גם ממשלת ישראל שנכנסה לתמונה, מדינת ישראל. המראנו מאזור מחנה הפליטים באמצעות מטוס של בעיניי לא פחות מחסיד אומות עולם, יהודי בלגי שהקדיש את צי המטוסים שלו לטובת מבצעי, בסוף זה נהייה מבצעי הצלה, מתנו שם כמו זבובים.. הגענו ברביעי לינואר 85. תאריך חשוב כי היינו הטיסה אחת לפני אחרונה, לפני שהמבצע הופסק. דמות ישראלית פלטה אודות קיומה של המבצע, זה פורסם בעיתונות העולמית ובעסקה שהייתה אמורה להיות חשאית בין הממשלה האמריקאית לבין שליט סודן דה-אז והשלטונות הישראליים ברקע. הוא פשוט הוציא אותם מהארון, את קיומו של המבצע. והשליט, ג'עפר נומיירי נשיא סודן, החליט לחדול את המבצע במקום. למזלנו היינו הטיסה לפני האחרונה. הטיסה האחרונה הגיעה בחמישי בינואר, ונתקעו שם הרבה אנשים. אלפים נתקעו בסודן.
משם למרכז הקליטה במבשרת ציון. חמש שנים.
חמש שנים במרכז קליטה? אתה יכולה בכמה משפטים לסכם את החוויה הזו?
האמת שמהמרכז קליטה יש לי בעיקר חוויות חיוביות. היינו ילדים. ילדים מסתגלים יחסית מהר.
ברור שבבית הספר היה כל מיני מפגשים גם לא נעימים, הקנטות, קללות. אבל ידענו להתגבר על זה. אחת זכורה לי.
(שתיקה). גרנו במבשרת, למדנו ברמת אשכול. בירושלים עצמה. ובחזור מבית הספר, היינו צריכים לקחת שני אוטובוסים. אוטובוס לתחנה מרכזית בירושלים, ואז אוטובוס למבשרת.
אני הייתי כיתה ג' או ד'. אחי הקטן היה כיתה ב'. אני חסר אחריות שכמוני, לא שמתי לב שנגמרו הניקובים בכרטיסייה. ויש רק שני ניקובים על שנינו. מה עושים? הולכים ברגל. מרמת אשכול עד תחנה מרכזית. ובדרך עוברים שכונה חרדית, רחוב בר אילן, שכונת גאולה וההמשך. אני זוכר קטע אחד, שממש נחרט בי. חבורה של ילדים חרדים מקיפים אותנו, ממש, סוגרים אלינו, מתחילים לדבר, צועקים באידיש, מתקרבים אלינו, נוגעים בנו, להרגיש את הצבע.
אני האח הגדול, אני אחראי על החיים של אחי הקטן. שנינו נכנסים לנוהל קרב, מצופפים עצמנו.
ממש פחד
יש פחד. ומה שהיה מוזר מאוד ולא מובן שההורים שלהם היו די קרובים, הם לא נקפו אצבע. באיזשהו שלב, הנגיעות התחילו להיות מצוקות. אחי נקט יוזמה, תפס איזה פאה של איזה ילד, משך אותה למטה. והתחיל להרביץ לו. וככה נפסקה המהומה. את זה אני ממש זוכר. בדיעבד אני יודע גם, שהמילים הם אמרו, שוורצה וכאלה – אני יודע שהמשמעות של זה שחור. זה חוויה חזקה שחקוקה לי מהילדות. אבל למעט כאלה אירועים, לא היה איזשהו משהו טראומטי. החוויה במרכז הקליטה, היו פחות או יותר חיובית. אזור כפרי, הרפתקאות להסתובב בהרי ירושלים ולחפש ענבים, חמורים
ובכלל, ירושלים זה החלום, לא?
בדיוק, במרחק נגיעה מהחלום. מבשרת זה קרוב מאוד לירושלים. אז החמש שנים האלה צרובות בי כזיכרון חיובי.
ואז אתם עוברים לראשון לציון?
כן. ואז מתחיל הסיפור האמיתי. הסיפור הקשוח להיחשף למדינה הזאתי על רבדיה הנוספים, עברנו לא רק לראשון לציון, עברנו לרמת אליהו – לשכונה קשוחה בראשון.
ומה קורה בשכונה? בוא תכניס אותנו, מה קורה בשכונה כזאת קשוחה?
זו שכונה שמתאפיינת בחתך סוציו אקונומי מוחלש. במספור שלה היא 4 או 5 באשכול. עולים וותיקים שהוזנחו. הרבה הרבה מאוד פשיעה, בעיקר סמים אבל גם פריצות, כנופיות וכאלה. וזה לא הכפר, המשכו של הכפר מאתיופיה במבשרת ציון. שם אתה לא יכול לקבל הרפתקאות. אתה יכול לחפש, פשוט אתה תמצא את עצמך מהר מאוד בניידת משטרה. בשנתיים האלה, שהייתי שם, ההורים שלי הבינו שהילד שלהם מוכשר לימודית אבל הוא מחפש הרפתקאות. אני מניחה שבשפה חינוכית היה לזה כל מיני המשגות אחרות, סוג של מנהיג. אבל המנהיג הזה שלא יתחיל להנהיג כנופיות. אז לכן הם קיבלו החלטה לא הורית, שרק בדיעבד אני הבנתי כמה היא שינתה לי את החיים – שאתה לא נכנס בשכונה. מה המשמעות? אתה הולך ללמוד בפנימייה. אבל אנחנו לא נתפשר על הפנימיה, לא בפנימיות של נוער בסיכון-בסיכוי. אלא פנימיות שמתאימות לאיכויות שיש לך. לכן, אבא שלי עשה איתי שופינג בהרבה מאוד בארץ, בית הספר בויאר, הריאלי בחיפה, ועוד כמה. ובסוף נבחרה אור עציון, ישיבת בני עקיבא, הפנימייה הצבאית באור עציון. כי חשוב להם החלק האמוני.
ואיך אתה מגיב להחלטה הזאת שלהם, בעצם לעקור אותך מהסביבה שלך ולהכניס אותך לפנימייה?
היה לי מוזר, למה? החברים שלי פה, מרכז החיים שלי פה, אבל אני מבין את הרציונל. את ההורים שלי.
מהר מאוד הבנתי שיש דברים מסוכנים. אתה לא יכול להסתובב בערב עם האופניים, כי מהר מאוד שוטר יעצור אותך וישאל אותך מאיפה האופניים האלה. או להסתובב בקבוצה, תהייה מושא לתשאולים של המשטרה. אגב, זה תפקידם. והייתה פשיעה חמורה, עדיין יש פשיעה ברמת אליהו. אבל השלב מתשאול למעצר זה היה שלב קצר מאוד. ככה שהתחלת לפתח גם אינסטינקטים של אני קורא לזה, חתול רחוב. לדעת מתי אתה עונה, מתי אתה מתכופף, נאלץ להתכופף כי יש לך כוחות גדולים מדי מולך, ומתי אתה בורח. זה גם אופציה. מתי אתה מגיב. גם באלימות. אתה לא מוותר. מחזיר מלחמה.
ולאט לאט, ראינו כולנו שהכיוון הולך לכיוון השלילי. הפנמתי שההחלטה שלהם, לא קיבלתי אותה בקלות, אבל הפנמתי שהיא באמת לטובתי, זה ההורים שלי, הם באמת מחפשים את טובתי. לא הפנמתי עד כמה זה לטובתי, זה העניין. אז, שהייתי בן 13-14.
הסתכלתי על זה שאני בעיקר מתנתק מהחבורה שלי ובדיעבד, כשהתבגרתי, הבנתי שהם סוג של הצילו לי את החיים. כי החבורה, כמאמר השיר, היינו שישה – נשארנו שניים, היום.
שישה חברים באותו גיל, שהיום רק שניים בחיים?
אחד פה בארץ מדבר מולך, ואחד בארה"ב – לפני חמש עשרה שנים
סוג של ברח?
הוא בעט במדינה. שתישרף המדינה הזאתי, אני לא מוצא פה את העתיד שלי וירד לארה"ב. עושה חייל שם אגב בניו-יורק. הוא בן של קייסים, שזה משמעות. זה דרמה.
ילדים של קייסים הם בעצם.. מי ששימר אותם בעצם בגלות זה הקייסים האלה, הם אלה ששמרו על הגחלת. והילד הזה, הילד שלהם, בדלת מסתובבת אחרת, היה יכול להיות קייס בעצמו. הכמיהה לציון הייתה דרכם, הסיגד עצמו הם הובילו את החג המיוחד הזה. ופתאום הבן שלהם, אחרי שהגיעו לירושלים, אומר לא מתאים לי ירושלים, מוחק את ירושלים, שתישרף ירושלים, הולך לניו יורק.
ומה קרה לארבעת החברים האחרים?
כולם מתו. כל אחד בנסיבותיו. שניים מהחברים שלי, אנחנו יודעים שהם נרצחו. ושניים ספק התאבדו ספק נרצחו. הם היו פשוט בכנופיות.
זה ממש כתב אישום כלפי מדינת ישראל, מה שאתה מספר פה
זה תוצאה עצובה מאוד בעיקר. מי שנושא באחריות זה הרבה גופים. מי שנושא באשמה זה גם מדינת ישראל. אבל זה בעיקר עצוב. זה אובדן של חיים. כלכך מיותר. אחד מהם היה מאובחן כגאון. לא שלאחרים אין זכות לחיות והכל, אבל זו החמצה ענקית. מדברים על תופעת המוחות הבורחים, אני רואה אותו בקלות עכשיו כפרופסור.
בוא נדבר קצת על הדלת המסתובבת שלך. אתה מגיע לפנימייה, והחיים שלך בעצם משתנים. מה קורה בפנימייה?
הגעתי לאור עציון. היא נבחרה, הישיבה הזאתי, של הרב דרוקמן, נבחרה על ידי ההורים שלי ועל ידי משני טעמים. על ידי ההורים שלי היה חשוב להם החלק האמוני, פחות הדת אלא הקטע של האמונה. ועל ידי כי זאת הייתה פנימייה צבאית. וחיפשתי אקשן, הרפתקאות, אתגרים. אז זה התאים לי מאוד. הסגנון שם גם הוא מאוד קפדני, אני יודע שהגעתי לחבורה עילית, באמת איכותית. אבל אז נחשפתי למה שנקרא ישראל לראשונה. רובם ככולם מתנחלים, מתיישבים, איך שנקרא לזה. המפגש היה מעניין. כי הם באמת ילדים טובים. היינו ילדים טובים. היה במפגש הזה טוב אמיתי. הם שאלו שאלות באמת מתוך סקרנות. ואני הפכתי לחתול רחוב. לא הבנתי למה החננה הזה מדבר אליי עכשיו בשאלות, מה מסתתר?
חשדת בו
בדיוק. מה מסתתר מאחורי השאלות שלו. פקפקתי, חששתי, הייתי מאוד
זהיר
גם זהיר. אבל בעיקר בולש. בודק מה המוטיבציות האמתיות שמניעות. מהר מאוד הבנתי שאין מוטיבציות ואין שום דבר מאחורי. אין אג'נדות ולא כלום. חוויה של 4 שנים מהיותר יפות בחיים שלי. וארבע שנים שהם משאירות אותי, גם בזכותן, אני נשאר אופטימי. עם כל הכאפות שחטפתי בחיים, והקהילה שלי חטפה כי זה – ראיתי מקרוב, 24-7 שיש אנשים טובים במדינה הזאתי. לא הכל שלילי, לא הכל רע. ויש תקווה. והילדים שלנו משחקים ביחד, נפגשים באירועים. אין פקטור לרקע שלך. ולכל אחד יש רקע מעניין. משל עצמו. עד סוף יא', תחילת יב'. הרגשתי שווה בין שווים, ולפעמים גם ראשון בין שווים.
סיפרת לנו שהיה אירוע אחד, שכן נצרב בך? גם באותה פנימייה מיטיבה
במהלך לימוד שהיה נקרא סדר, משום מקום, נפלה לי איזה תובנה – שאני 3 שנים בישיבה ולא עליתי לתורה. באמת משום מקום. והלכתי ושאלתי את הרב המלמד שלי , למה זה לא קרה, כי מתמטית, סטטיסטית זה לא מסתדר. אם 3 פעמים בשבוע עולים לתורה, 3 שנים, תכפילי שבועות, ואנחנו שכבה של 80 בני נוער, אין סיכוי.
התור שלך כבר אמור היה להגיע
כמה וכמה פעמים. שאלתי אותו מה שנקרא שאלת תם. והוא התחיל להחליף צבעים מולי. ואמר לי טוב, זה כבר שיחה בנפרד. זה לא שאלה ותשובה רגילה. תבוא אליי הביתה, הוא גר ביישוב. וזה היה לילה מטלטל, בעיטה לבטן. אבל השיחה הייתה כנה. ייאמר לזכותו שהוא לא בילף אותי, לא הסתיר, ולא לש את המציאות וניסה להעביר לי מסרים אחרים – הייתה שיחה פתוחה אמתית, מלב אל לב. כואבת. באיזשהו שלב, הבנתי שזה קשור כבר לרקע שלי, למוצא שלי, לצבע העור שלי.
מה הוא הסביר?
זהו, לפני שהוא הגיע להסבר.. התחלתי לשאול אותו .. הרי שכבה מעליי יש עוד יוצא אתיופיה והוא עולה לתורה. בזמן שאני פה, שכבה מעליי יש, הוא עלה 5-6 פעמים בשנה. ואז הוא סיפר לי משהו מהמם, שחיבר לי כמה תמונות בראש, על תחילת שנות השמונים, תקופת העלייה שלנו, שנה הראשונה של העלייה שלנו. הוא סיפר שהוא עלה שנתיים שלוש לפנינו, והוא עבר גיור לחומרה. עכשיו הוא ביתא ישראל, זה יהודי אתיופיה, זה לא פלשמורה – הוא לא היה חייב גיור. ואני עליתי בתחילת 85. בשביל לשים את הדברים בקונטקסט, הייתה מחאה גדולה של הקייסים, של המנהיגים הרוחניים נגד הגיור לחומרה שנכפה עלינו עם העלייה. למען הסר ספק. לא הייתה חובה, למען הסר ספק. ואז הם הפסיקו עם זה. כשאני הגעתי הם הפסיקו את זה.
אבל הממסד הדתי לא השלים עם זה
בדיוק. הרבנות כבר הפסיקה עם זה. הממסד הדתי לא השלים עם זה. וגם בציונות הדתית, ישיבת אור עציון, זה ישיבה של הציונות הדתית. אז נפלו לי האסימונים לאן אבא שלי היה נעלם בתקופה של המחאה, בתחילת 85.
הוא לקח חלק במחאה?
כן, כן. במחאת הקייסים. הייתה שביתה גדולה של חודש שלם, וזה הדהד עוד בהמשך. הרב עובדיה כבר קיבל את הפסק הזה עוד לפני כן. אבל עד שכל הזרמים של הציונות השתכנעו – לקח זמן. זה תובנה שהמהמה אותי. שהרב המלמד שלי סיפר לי את זה, אז הבנתי שכל הסיפור זה בגלל שהדם שלי, בעיניהם שונה.
שתביני, למדתי באור עציון – הייתי כבר אחרי החתימה לקבע. בסוף יא' אתה חותם קבע לשלוש שנים. זאת אומרת, מצד אחד אני הולך למסור את נפשי. זה הייעוד של הפנימיה, לגדל קצינים, לוחמים, קרביים, ועוד ועוד. מצד שני, הבית ספר שאני לומד בו, הסגל, לא חושב שאני, הדם שלי שווה. אבל אני הולך לשפוך אותו. תיאורטית אני יכול לשפוך את הדם בשביל מישהו שהוא לא מאמין שאני חלק ממנו. אז התחיל בעצם הקרע המשמעותית הראשון, עם הדת, במובן האמוני.
אחרי שחתול הרחוב כבר שיכנע את עצמו, להאמין לאנשים ולמניעים שלהם, הוא פתאום מקבל מכה.
כן. זאת הייתה סתירה, מצד אחד. מצד שני, אני יודע איזה מחיר שילמנו בשביל להגיע לפה. ואתה, אתה הרב, או הממסד הרבני – אתה תקבע לי שאני לא יהודי, אחרי שבזיכרונות שלי אבא שלי הולך לקבור ילדים רכים שכל החלום שלהם היה להגיע לירושלים? וההורים שלהם סוג של הקריבו אותם כדי להגיע לירושלים?
זה היה חתיכת בעיטה. זה היה קרע. קרע משמעותי במובן האמוני. מה שזה עשה, גרם להתחיל לנבור בעצמי ומאיפה באתי, במובן האמוני. ללכת לתשאל קייסים, אח של סבא שלי הוא קייס. התחלתי יותר למקום הזה, האמוני דתי, של ביתא ישראל.
ומה קרה אחכך?
הכיפה כבר איבדה את המקום שלה
מאותו יום?
לא הורדתי את הכיפה. אבל היא איבדה את המשמעות שלה.
לא הורדתי אותה, זה לא היה עכשיו להוריד את הכיפה, לשרוף אותה, משהו כזה היא פשוט איבדה משמעות. האורתודוקסיה הדתית איבדה משמעות ענקית אצלי. ואגב, המשכתי לאתגר אותו בשאלות אמוניות בהמשך. והוא ענה לי בכנות. הוא ענה לי בכנות גם על המוצא שלו.
מאחר שהאורתודוקסיה הרבנית, זה מה שקובע, אנחנו צריכים להתיישר, אנחנו זה הציבור הדתי.
בעקבות השיחה הקשה הזאת, נתנו לך לעלות לתורה?
כן. כן. ייאמר בכלל לזכות הרב דרוקמן, אפשרו לי – לא הסכמתי, אני כבר לא רציתי. אבל יותר חשוב, זה ההשפעה הרחבה שלי. הרב דרוקמן, בעקבות לא רק האירוע שלי, עוד אירועים דומים, הבין שזה כבר חילול השם. והתיקון שהוא עשה זה להקים מערך גיור אלטרנטיבי כשהפלשמורה הגיעו. וזה ללכת ראש בראש מול האורתודוקסיה הרבנית הרגילה, או מול מערכות הגיור של האורתודוקסיה הרגילה. הם עשו תיקון. לפחות הישיבה שלמדתי בה.
אבל מבחינתך, בכל זאת כבר הייתה נקודת ציון, נקודת שבר, ביחס שלך.
זה היה תחילת הנתק.
בוא נדבר על המשבר השני, הגדול, של חייך. על אח שלך, אלי, שאיבדת לפני 22 שנה. כתבת על זה פוסט בפייסבוק, השנה, ואני אקריא מתוכו רק משפט אחד: "התאבדות היא סיבת המוות הפורמלית של אחי הקטן. זה מה שכתוב בדו"חות ובמסמכים של הרשויות. זה ורק זה מובלט בתעמולה מרושעת ברשתות על ידי המשטרה ושליחיה. המחוללים האלימים שהפעילה המשטרה בשבוע (להוריד מילה חוזרת) שלפני מותו, הועלמו ונעלמו מהפרסומים המגמתיים. נתק זדוני, מכוון, והרה לב בין הסיבה לתוצאה – בין סיבה למסובב, להכחשת הקשר בין אלימות המשטרה למוות של ילד בן 16.
מה קרה לאחיך?
אחי הקטן ואני, קנינו אופנוע שטח. חלום שלו זה היה להשתתף בתחרויות, דקר וכאלה. עבד קשה וחסך שקל לשקל. ואז בגיל 16 וקצת, הגענו למצב שאנחנו יכולים לקנות את האופנוע. לא היה לו רישיון. אני הייתי עם רישיון. והוא, איך אומרים, בני טובים, היו עושים מעשה משוגע, הוא לקח סיבוב על האופנוע למגרש החנייה. לרוע מזלו, בלש קלט את זה, הוא לא היה בתפקיד, טייל עם הכלב. התחיל לתשאל אותו, לתחקר אותו. הוא הוריד את הקסדה, הבין שזה ילד אתיופי. מהר מאוד הזמין ניידת משטרה. אלי התחנן, אמר לו תשמע, הרישיונות של האופנוע, בבית, פחות מ100 מטר.
הוא חשב שזה אופנוע גנוב
כן. הוא כבר לא הקשיב לו. הוא נעצר, נקלח לתחנת משטרה. התעללו בו במשך יום ולילה, לילה ויום. אני בכלל לא הייתי באזור. הייתי ברמת הגולן, בטיול עם בן דוד שלי. וכשחזרנו, ושחררנו את האופנוע. תשאלתי אותו והבנתי מה קרה.
שחררו אותו בלי שום המשך טיפול
לא. הם בדקו במסוף. ראו שזה רשום על אח שלו. רשום על שמי, לא גנוב ולא נעליים. ואחרי חקירה משמעותית, להוציא ממנו מאיפה הוא גנב את האופנוע. הוא לקח את זה קשה. ביום יומיים הראשונים לא הבנתי עד כמה הוא לקח את זה קשה. הוא הראה לי את הצלקות, והוא שיתף אותי קצת בביטויים שנאמרו כלפיו. אבל, זה היה שבוע שהוא כאילו חזר לשגרה. חזרה לעבודה. חזר ללימודים. אבל משהו בו נכבה. ראיתי בשפת הגוף שלו, בדיבור שלו. ניסיתי לעודד אותו. לשאול אותו, אלי מה נסגר אתך. בסדר, עצרו אותך, איימו עלייך שלא תקבל רישיון, אבל הם לא יכולים לאיים עלייך מראש שלא תקבל רישיון. בוא נראה כשתגיע לגיל הזה, שתוכל להתחיל ללמוד נהיגה או לא. אבל זה לא באמת היה הסיפור. הסיפור לא היה זה שאולי יימנעו ממנו להוציא רישיון.
ביום חמישי המשפחה יצאה לאירוע משפחתי. והוא היה אמור להצטרף, ברגע האחרון הוא החליט שלא. וכשחזרנו, אמא שלי חזרה ראשונה, היא מצאה אותו תלוי בחדר הכביסה. מפרפר עדיין. כבר איבד את זה, כבר נפטר. ואז גילינו את המחברת שהוא השאיר. זה כתב אישום. כתב אישום נגד משטרת ישראל ונגד המדינה בסך הכל. התעללות חמורה מה שהוא עבר. הוא תיאר שם גם את האלימות הפיזית, אבל בעיקר בעיקר את ההתעללות הנפשית. אני לא הבנתי מאיפה הרוע הזה מגיע. על מה ולמה. אי אפשר לעשות לזה רציונליזציה. אין. אי אפשר לתפוס את זה בכלים רציונליים. וכן, הוא עשה שטות. אין מה לעוות את המציאות. אבל מלסוע בלי רישיון ועד שמתעללים בך כמו בסדנת שבי של הצבא. אני עברתי, אני יודע מה זה סדנת שבי בצבא. אז הוא התאבד, הוא וויתר על המשך החיים שלו.
בן כמה הוא היה?
הוא היה בן 16 וחצי.
הייתם קרובים?
ממש כן. הוא הבא בסדר הכרונולוגי, אחריי במשפחה. ממש, חברים קרובים. הוא זה שהיינו ביסודי, ששמרתי עליו. החבר הכי טוב שלי. אחי הקטן. והייתי אמור לשמור עליו. גם במקרה הזה.
הרגשת אשם?
תקופה מסוימת כן. הבנתי, במוח הריאלי, בחשיבה הרציונלית, לא באמת יכולתי למנוע את זה. אבל בסוף, אני אח שלו הגדול, והייתי עסוק בשאלות של מה אם, ולמה, ואם היינו עושים את זה בצורה אחרת, לא הייתי הולך לטיול, ו.. ו.. וזה תהליך ארוך ומייסר שבסוף אתה מבין שאתה לא באמת אחראי למקרה הזה. ויש אחראיים. שהובילו את אח שלי להתאבד. ואליהם צריך לבוא בטענות. הם צריכים לתת את הדין.
עשיתם עם זה משהו?
זה היה ב97. מח"ש הייתה אז חלק מהמשטרה. ההורים שלי פנו לראש המחוז. ודי נפנפו אותם. ברגע שראו בסיבת המוות התאבדות, פשוט נפנפו אותם. באיזשהו שלב, אמא, אמא שלי ביקשה לשחרר. היא לא מוכנה לפתוח יותר את הפצע הזה.
היום אנחנו יודע שזה לא מקרה ייחודי, או יחיד, אנחנו יודעים שזה חוזר על עצמו
כן. גם אם זה בהרג ישיר ובין אם זה במקרים כאלה שכתוצאה מאלימות שוטרים, צעירים מקפחים את חייהם.
אתה השתתפת במחאות האחרונות?
בכולן.
ואיך אתה מרגיש, שמדברים על המפגינים כ"איבדתם אותי. המחאה שלכם לא יפה. אלימה מדי", מה יש לך להגיד על זה?
אם עושים צילום מצב של המחאה האחרונה, ביולי, מקפיאים את אותו יום רק בסטילס, כן, רואים שם הרבה אלימות. אם מהתמונות האלה, ורק מהתמונות האלה, גוזרים את ה"איבדת אותי", אנחנו חברה בקנטים. החברה הישראלית. אם לא מבינים את הרקע, את השסע, את המחירים הכבדים, שהילדים האלה משלמים. עזבי את ההורים שלהם, ומה עשינו כדי להגיע לפה, והמחירים הכבדים. פה, פה, בארץ. אלא שכבר נולדו וגדלו פה. אז כן, אפשר להגיד איבדתם אותי, חסמתם לי את הכביש. וכן, זה לא נעים. להיתקע בכביש, שש שעות, לא נעים, כל אחד וסיבותיו הוא, לא נעים שחתונה שמתוכננת לאותה ערב – החתן והכלה עומדים כמעט לבד בחופה. זה לא נעים. אני באמת אומר את זה בלי ציניות. אני מגלה הרבה אמפתיה. הרבה יותר לא נעים, כשסלמון טקה לא חזר הביתה. ואם על המשקולת הזאת שמים את זה ולא מבינים שהפרץ האדיר הזה של הזעם, המקור שלו זה בהר געש שרק חיכה לטריגר להתפוצץ, הם לא מבינים שצריך איכשהו לקרר את הר הגעש הזה .. ושממנו יצאו לא לבה אלא שתהייה תשתית. שגשוג, לכל החברה הישראלית. זה עצוב
אם האירועים האלה, המקרים האלה, מחאות האלה, כל אחד מאתנו לא מבין שזה סוג של שמו לך מראה, נאלצנו להיות אלה ששמו את המראה, נאלצנו להיות השגרירים של כל התופעות המכוערות שאנחנו סופגים. נאלצנו להיות בפינה הרחוקה בחצר של מדינת ישראל. אם כולם, כולנו, נסתכל בסלון, ולא נביט אחורה. אז מתישהו זה יהיה הרבה יותר אגרסיבי, לצערי. לא איום, לא נבואה, פשוט אנחנו רואים את המגמה. 2012 הייתה מחאה סביב הסיפור שלא רצו להשכיר או למכור דירות ליוצאי אתיופיה בקריית מלאכי. הייתה מחאה חמודה
ממש מראה את האבולוציה של המחאה, איך היא התחילה כחמודה ואחרי זה ב2015 היא כבר מאוד הסלימה
כן. ב2015 זה כבר היה סדר גודל אחר של מחאה
ממש היה אזור מלחמה בכיכר רבין, אני זוכרת את זה. פצצות הושלכו, גז מדמיע, סוסים, כנגד המפגינים. ואז הוקמה וועדת פלמור. היא השיגה משהו בעינייך?
בעיניי היא השיגה משמעותית
אולי רגע נסביר קצת מה זה, בשתי מילים?
ממשלת ישראלית החליטה להקים וועדה, שתבדוק את סיפור הגזענות כלפי יוצא אתיופיה, גזענות ממסדית
המילה גזענות, בתוך שם של וועדה ממשלתית. זה כבר סוג של הכרה
יפה. עזבי אותי שנייה מתוך 53 המלצות שיש, מי שרוצה שיקרא את זה. מה שחשוב בעיניי זה 60 העמודים הראשונים. 60 עמודים של לקיחת אחריות. ממשלת ישראל לוקחת אחריות על גזענות ממסדית. ואת זה, זה לא המפץ, לא משנה את המציאות עכשיו, אבל זה חשוב.
דו"ח פלמור הוא לא אורים ותומים, זה לא קודש קודשים ולא לוחות הברית אבל הוא מסמך חשוב. במובן של לקיחת האחריות.
ואיך זה משפר את המצב?
מי אמר שזה משפר? אנחנו רק מתחילים להרגיש את התנועה
אז לאן זה הולך?
אני חושב שעדיין לא רע, באמת. לא היה מפץ גדול. ואני לא רוצה שיגיע מפץ כזה. הפלוס הוא שמקבלי ההחלטות מתעוררים. יש אווירה שנדרש שינוי ולא אווירה של קוסמטיקה של ציבור. בין אם זה פקידי ציבור ובין אם זה ארגונים אזרחיים וגם אצל יותר הגילאים היותר בגירים של יוצאי אתיופיה וגם לא יוצא אתיופיה. אני אופטימי. מבינים שאי אפשר כבר לזרוק.
אני אופטימי כי אני מתבונן דרך המשקפיים של הילדים שלי. זה מאוד פרטיקולרי, אני רואה את הילדים שלי נמצאים במקומות איפה שהם צריכים להיות, איך הם באינטראקציה עם הילדים של החברים שלי, אלה שגדלו איתי ואלה שרכשתי במשך החיים. בסך הכל אני אופטימי. אם אני מסתכל דרך המשקפיים של הילדים שלי. אני אתחיל להיות חרד כשהילדים שלי יבינו שיש עליהם משקולת שהם לא בחרו לקחת. שמישהו שם עליהם משקולת. שהמישהו זה הצד השני שמייחס להם כל מיני תכונות, והם צריכים לסחוב את המשקולת הזאת.
איך הילדים שלך, באמת מרגישים כישראלים?
הם היברידים. הם לא רק ישראליים
בני כמה הם? 9 ו7
אני לא יודע מה זה ישראלי, פייר.. כל אחד מנתח ישראלי במונחים אחרים. לפעמים אני מרגיש ישראלי רק בתעודת הזהות, ולפעמים ישראלי בתכנים שאני יוצק לעצמי ובשבילי הם ישראליים.
סיפרת לנו את הנתון המדהים – שאתה לא מצביע בבחירות, לא משתתף בבחירות אבל שבבחירות האחרונות, הצבעת, בגלל שהבן שלך ..
הבן שלי הצביע, בואי נדייק. נתתי לו את זכות הבחירה. הוא ראה את מי שדומה לו במסכים, הוא ראה כל מיני דומים לו, במערכת הבחירות היו כמה וכמה, מועמדים יותר מוכרים כמו גדי ופנינה, דרך אבי ילאו ועוד ועוד. והוא החליט שהוא מצביע. הוא יודע שאני לא מצביע, ואמרתי לו אל תתנהג כמו אבא שלך, והוא הצביע. לא משנה למי הוא הצביע – אבל הוא הצביע
לסיום אנחנו עושים קוויז קצר, חמש שאלות, אני שואלת, אתה יורה ככה בלי לחשוב.
אם לא הייתי רואה חשבון או איש עסקים הייתי
טייס או פסיכולוג
הדבר הראשון שאני עושה בבוקר
מתהפך
מי הכי חשוב לי שיהיה גאה בי
ההורים שלי והילדים שלי
אם היה לי מיליון דולר
פי.. ואוו.. עסקים באתיופיה ומעשר לדברים טובים
אם היו כותבים עליי ספר, מה הייתה הכותרת שלו?
לוחם
תודה רבה, אמיר סבהט
תודה רבה רוני