"על הדרך": אסי סיקורל, רופא הכפר האקטיביסט מהנגב

כולנו מגיעים לרופא משפחה, אבל האם יצא לכם לבקר אצל רופא השבט? ככה מגדיר את עצמו אסי סיקורל, חבר רשת ממיזם ענבר, שמספר לנו איך רופא הופך להיות מנהיג קהילתי בנגב.

"חשבתי שאפשר לעשות רפואה מקרבת – שהיא קצת שונה ובעצם בחרתי בדרך הזאת כי רציתי להדגים, ולהראות בשביל אחרים, אבל בשבילי קודם כל – שזה יכול להיות אחרת. לא חייבים להיות גבולות מאוד חזקים בין המטופלים שלי, מערכת יחסי הכוחות מאוד הפריע לי. רציתי להיות טיפ טיפה תלוי במטופלים שלי"

המרואיין שלנו היום הוא רופא ואקטיביסט. הוא מאמין שבאמצעות פתרונות חדשניים ברפואה, הוא יצליח לשפר את חיי הקהילה שלו, את הנגב, ואת העתיד של התושבים שלו. 

שלום, אני רוני לינדר וזה הפודקאסט שלנו – "על הדרך".

שלום אסי סיקורל

שלום רוני

אז אנשים יודעים מה זה רופא משפחה, כירורג, רופא ילדים אבל מה זה רופא כפר?

רופא כפר זה סקטור מיוחד בתוך רפואת המשפחה, זה בעצם רופא ראשוני שמטפל בקהילות קטנות וכפריות – ממש ליד הבית. אני וכל החברים שלי מטפלים בבני כל הגילאים, מהריון ועד הארון. אנחנו מספקים שירות של רפואה ראשונית אבל פלוס יש לנו אחריות כללית על הבריאות של כל הקהילה. ככה שאם יש התפרצות זיהומית בחד מגני הילדים, האלמנטים האלה של בריאות הציבור שלא מתבטאים בדרך כלל אצל רופאים בעיר – מאוד חשובים אצלנו. ומעבר לזה, יש לך בתור רופא כפר יש לך מקום מיוחד בתוך הקהילה. הייתי קורא לזה סוג של פרנס של הקהילה. אני לא חושב שאתה יכול להיות מנהיג פורמלי של הקהילה הזאת, אבל אתה מישהו בעל משמעות בתוך הקהילה זה בא עם הרבה אחריות.

זה משהו שלומדים? זה משהו שאתה המצאת? יש עוד רופאי כפר בישראל?

תראי, אנחנו 150 רופאי כפר. אז די ברור בעיניי שמי שרופא כבר, עובד במרפאת מושב או קיבוץ שמאוד קרובה לעיר – אני מניח שזה מודל קצת אחר ממה שאנחנו עובדים. למטופלים שלי, 40 ק"מ דרומית לבאר שבע ומעלה, אין להם אפשרות אחרת. אני הרופא שלהם. ועם הדבר הזה מגיעה הרבה אחריות. אני בחרתי לגור בתוך הקהילה הזאת, כדי לדעת להכיר את המטופלים.

אז בוא באמת תסביר מה ההבדל בין רופא כפר לרופא משפחה שלי במרכז תל אביב?

אנחנו שנינו מומחים ברפואת המשפחה, רופאי כפר בדרך כלל יהיו רופאים שאוהבים לטפל גם בילדים, רופאים שאוהבים לעשות יותר דברים – לעבוד עם הידיים, זריקות, תפירות. שקורים פחות בעיר, אני מניח שיש רופאי משפחה שאוהבים מאוד לעשות תפירות ועושים. אבל אצלנו המשמעות של להעביר מישהו למיון, זה בערך חצי יום עבודה – רק ההעברה והחזרה, והנגישות אצלנו – בטח בנגב – לרפואה יועצת היא הרבה יותר נמוכה.

אז זה בעצם מתחיל כסוג של אילוץ, חוסר כח אדם ומשאבים?

רוב הדברים בישראל זה אילוץ שעשו ממנו אידיאולוגיה בסוף, לא? ככה זה מרגיש.

אז איך בנויה המרפאה שלכם, אני מבינה שזה מודל אחר ממה שאנחנו מכירים?

זה מתחיל מהלימודי רפואה. אני הגעתי עם ציפייה להיות, אני אוהב אנשים וגיליתי את זה ממקצוע שהוא מאוד טכני ומאוד אפיזודי. מטופל מגיע למחלקה, נמצא יום וחצי במים ונעלם. אתה לא יודע איך לסגור את הסיפור. זה היה לי מאוד קשה עם הדבר הזה ועם הדבר הטכני. אני רציתי מערכות יחסים שלמות, שנמשכות לאורך זמן עם דמויות עגולות ולא עם דמויות שטוחות. זאת אומרת, חשבתי שאפשר לעשות רפואה מקרבת – שהיא קצת שונה ובעצם בחרתי בדרך הזאת כי רציתי להדגים, ולהראות בשביל אחרים, אבל בשבילי קודם כל – שזה יכול להיות אחרת. לא חייבים להיות גבולות מאוד חזקים בין המטופלים שלי, מערכת יחסי הכוחות מאוד הפריע לי. רציתי להיות טיפ טיפה תלוי במטופלים שלי.

מה הכוונה תלוי?

אתה גר בקיבוץ, מי שמקפלת לך את הבגדים ומגהצת לך את החולצות, היא גם מטופלת. המשמעות היא שמערך יחסי הכוחות הוא הרבה יותר שוויוני. אני חייב להיות עם יד רכה, ולא עם יד קשה. אני לא יכול להגיד לאף מטופל שלי, כמעט שאני לא רוצה להיות רופא שלך. כי אני יודע שאנחנו מגדלים ילדים ביחד. אנחנו חיים ביחד. אז זו הייתה השאיפה הראשונית שלי, לעשות משהו אחר ממה שלמדתי. ולהראות שזה אפשרי.

מודל נטול דיסטנס, שמקטין את פער הכוחות בין הרופא למטופל?

זה גם ככה חזק. מטופל מגיע אלייך עם פער ידע גדול, עם שאלות. אני חשבתי שזה יותר מדי, ושאני רוצה להיות גם קצת תלוי. אני רוצה שמנהלת בית הספר של הילדים שלי תגיע אליי ותדע שאולי לא במילים אבל שיהיה באוויר שאני תלוי בה והיא תלויה בי. ושאנחנו לא שני אנשים טכניים שנפגשים אחד עם השני ולא מכירים. אני חשבתי שזה עושה אותי רופא יותר טוב, יש לזה מחירים כמובן. אבל זה עשה אותי רופא יותר טוב, ככה אני לפחות חושב.

מה למשל המחירים?

המחירים הם שמערכות היחסים הם מאוד רבות ממדים. שאם מישהו שגידלת איתו ילדים, שחגגת איתו חגים, מקבל סרטן סופני פתאום – לקח לי כמה משמעויות להבין את המשמעויות האלה אבל זה הופך ונהייה כבד.

הכל מאוד אישי

זה מאוד אישי. לפעמים זה מרגיש כמו בן משפחה. הצד השני של זה, זה שהילדים שהתחלתי להיות רופא שלהם בקיבוץ היום הם הורים צעירים. ולפעמים זה מרגיש כמו דוד כזה. אז אני צריך לעצור את עצמי – טוב: מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול? טוב, מתי תסתיים להסתובב בעולם ולעבוד בעגלות? וטוב, אתם מתכננים הריון? בשלב מסוים, אתה חייב לדעת לבנות הרבה קירות שהקירות הופכים להיות גבוהים יותר ויותר. אתה לא יכול לדבר על מה שקורה בעבודה בבית. 

כי גם אשתך מכירה את הפציינטים.

נכון. אז הרבה פעמים מצאתי את עצמי שותק. יושבים בסיטואציה חברתית ואני שותק. כבר היו רגילים שאני ברקע ולא בזה. ואחר-כך שמתי על זה אידאולוגיה, אמרתי לעצמי טוב – מרפא שבטי, תמיד היה יושב בצד, הוא לא יכול להיות במרכז. אתה יכול להסביר לעצמך. מצד שני זה הופך להיות מחיר שנהייה כבד. אבל אני חושב שבזכות זה – אנשים ראו, אני לא היחיד שעובד ככה, שיש עוד אפשרויות, שרופאי משפחה יכול לטפל גם בתינוקות, וילדים ולעשות טיפת חלב ולעשות מעקב הריון. והתחילו לבוא תלמידים ורצו מאוד. וזה משמח אותי.

אז זה באמת מעלה את השאלה – זה בעצם הולך קצת נגד המגמות העולמיות של התמחות ותתי התמחויות, ואם יש לך בעיה בזרת אז רופא כזה ואם יש לך בעיה בברך אז רופא מחר. אתה חושב שמודל כזה, יותר הוליסטי שאתה מתאר פה, יכול להיות משוכפל גם במקומות אחרים בארץ, שהם לא פריפריה רחוקה שיש בה אילוצים?

אני שואל את עצמי האם כל האנשים צריכים את אותו מענה בדיוק. אין לי שום ספק שאנשים מבוגרים עם בעיות מרובות היו רוצים יותר מכולת מאשר סופרמרקט. ואני מודע לזה שאני אפילו לא מכולת, אני מפעיל קיוסק. אבל זה קיוסק שאתה יורד אליו למטה ואומר מה העניינים בבוקר, ועוצר שנייה לקרוא את הכותרות של העיתון, והבעל קיוסק מאפשר לך לקפל ולהחזיר חזרה. זה קיוסק. אני חושב שככל שהמורכבות של הבעיות נהיית גבוהה יותר, ככה יש יותר צורך בזה ופחות במפעלים גדולים. כי צריך יותר לתפור את המענה לבן אדם – לכן צריך להכיר אותו. אני חושב שיש לזה מקום גם לאנשים יותר צעירים ובריאים בייחוד בעולם מנוכר. 

לפחות חלק מהמודל, אתה אומר

אני חושב שרפואה מתועשת, שהמשמעות שלה שאת או אני מקבלים אותו אורך תור כמו פלמחניק בן 90 היא רפואה שהיא לא נכונה. לא למטפלים ולא למטופלים. לא שאני אומר שהפתרונות הם פתרונות קלים, אבל אני חושב שקיוסק מאפשר תפירה יותר אישית.

בוא נרחיב קצת, נדבר על הנגב. הסיפור שלך הוא לא רק הסיפור של רופא כפר אלא הסיפור גם של רפואה בפריפריה. בנגב, שאתה פועל בתוכו. ואתה בכלל נולדת במרכז. איך הגעת להיות רופא בנגב? 

אני למדתי רפואה בבן גוריון ובשלב מסוים כשהחלטנו להקים משפחה, אשתי ואני, היה לי ברור שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בשבט ובקהילה ולא בעיר. רציתי לגדל ילדי חופש ולא תרנגולות חופש. אז חיפשנו קהילה. במקרה בקיבוץ רביבים התפנתה משרה ודירה, אז באנו לשם, ואז בעצם אני גיליתי את האפשרות לעבוד בכזו סיטואציה וזה מה שהקסים אותי. חיפשתי קרבה, ולהיות חלק משבט ואחר-כך אתה כבר מתאהב באזור, אתה לומד את האתגרים שלו ואתה רואה שאתה יכול מהמקום שלך. מהשולחן של הרופא לעשות שינוי נורא קטן ואתה מרחיב לאט לאט את המעגל. מלסדר ג'וב למישהו שמחפש פקיד קבלה, וחייל משוחרר מגיע אלייך ואתה עושה אתה הקישור. אז עזרת לשתי משפחות ופתאום אתה רואה שתה יכול לעזור לכל הקהילה והרחבת מעגל ההשפעה מאפשרת לגעת בעצם בבריאות של הרבה אנשים. אם אני משנה משהו אחד, אנחנו מייצרים מסלולי הליכה או מתקנים בחוץ אנחנו משנים את הבריאות של כל הקהילה. אותו דבר גם ברמה יותר רחבה. 

וככה מהזווית שלך, של רופא משפחה בנגב, שמתנקזות אליו הרבה מהבעיות. ספר לנו קצת על מערכת הבריאות בנגב, מהזווית שלך. מעבר למספרים היבשים שכולנו מכירים, על מחסור ברופאים, מחסור במכשירים, מחסור במיטות. 

אז יש עיקרון בסיסי שפועל בכל מערכות הבריאות. המשאבים מתרכזים איפה שיותר משאבים. שזה נשמע מצחיק אבל זה ככה, איפה שיש יותר רופאים, בדרך כלל יהיו גם יותר תאטראות ובית ספר תיכון טוב ויהיה אפשרויות. אז רוב הרופאים ירצו לגור שם ולא באזור אחר. באזור שלנו לא היה עד לפני שנה בית ספר תיכון. שני הילדים הגדולים שלי למדו בפנימייה. זה מחירים כבדים מאוד לשלם. ומתוך זה אתה מבין שהאוכלוסייה שהכי צריכה את השירותי בריאות מקבלת אותם הכי פחות. לא רק בגלל שיש חוסר שוויון בסיסי אלא בגלל שהשירותים נשאבים באיזה כח משיכה אל המרכז. זה לפעמים כמעט נראה טבעי ..

אז האוכלוסייה שלנו גדלה במהירות, זה אוכלוסייה שבבסיס שלה יותר ענייה, פחות משכילה. שיש לזה קשר ישיר לבריאות. והשירותי בריאות יותר קשה להקים אותם. אני חושב שעוד אלמנט שחסר מאוד זה אלמנט שכמעט קיים בכל מקום אחר, זה אלמנט התחרות. על האוכלוסייה שלנו יש פחות תחרות. 

איך אתה מסביר את זה? אנחנו רואים שקופות החולים מתחרות על חרדים, ערבים, לאו דווקא על אוכלוסיות חזקות? אז למה על תושבי הנגב פחות? רק נגיד למאזינים שבנגב אחוז מאוד גבוהה של מבוטחי כללית.

נכון. כללית זה הארגון שלי. אני באמת חושב שנעשים מאמצים גדולים כדי לתת שירות כמה שיותר טוב בתנאים לא פשוטים. אבל קודם כל, אנחנו מספרים קטנים, אנחנו מאוד מפוזרים. אז להקים תשתית יש מאין בשביל אזור שיש בו 5000 איש, מה זה 5000 איש, זה מרפאה קטנה, זה ארבעה בניינים. 

והתמריצים שהמדינה נותנת לקופות לגיוס ממבוטחים בפריפריה, לא מספיק חזקים?

העובדה היא שינוי נוסחת הקפטיציה והתקציב שמקבלת כל קופה עבור כל מטופל שמשוייך אליה. עשו איזה שינוי במפתח הזה ונתנו תקצוב עוד לכל מטופל ששייך לפריפריה גאוגרפית. בעובדה זה לא הביא תוצאה. אבל אני יכול להבין, מאוד קשה להביא רופא. אנחנו החלטנו לבנות את הקאפסיטי אצלנו, מגיעים אלינו מתמחים, התנאי שלי שהם יעבירו את המשפחה לאזור, והשיח הוא כל הזמן על איך אני בונה את השלב הבא. אותו דבר לגבי סיעוד. אנחנו עובדים על קרנות מלגות, אנחנו מלווים אותם, אנחנו מחברים אותם. ההבנה שלי שבנגב אנחנו צריכים לבנות לעצמנו את הקאפסיטי.

אם היית מקבל עכשיו את המפתח לקבלת ההחלטות שבשלטון המרכזי, איזה שניים שלושה דברים היית עושה כדי לשפר את הנגב בפן הרפואי?

הייתי מחייב היפר תחרות באזורי פריפריה, ומתמרץ בדרך כזו כמו שאני רואה את המלחמה על כל שכונה בבני ברק, הייתי רוצה שהמלחמה תהייה ככה על המטופלים שלי. אני חושב שהנושא של בית חולים נוסף בנגב הוא נושא מאוד חשוב.

אתה בעד?

בעד עם כמה הסתייגויות. הסתייגות אחת שאי אפשר להקים בית חולים ולחסל את המערכת הקיימת באמצעות הקמה שלו.

לקח שלמדנו מהקמת אסותא אשדוד

הרבה יותר חריף אצלנו, אם אסותא אשדוד, כח האדם נלקח מכמה בתי חולים, אצלנו זה לא יהיה. או מהקהילה, או מבית החולים היחיד הקיים. אני חושב שהדרך לעשות את זה היא באמצעות הבאת כח האדם ובניית המחלקות מחר כבר בסורוקה. שתהייה מחלקה פנימית ' וי' שידעו שברגע שיהיה את הבניין הם עוברות קומפלט. כלומר צריך לפתח את הקפסיטי מחר כדי שהוא יעמוד בעוד 10 שנים ולא ירסק את המערכת.

אולי גם צריך לייצר יותר רופאים ואחריות כדי לעמוד באתגר?

יש משהו נורא מעניין בדור של הרופאים הצעירים יותר, שלא היה בדור שלי. אני חושב שזה שוב אילוץ שעושים ממנו אידאולוגיה. כשאני סיימתי רפואה, לא הייתה סיטואציה שלא היית מתחיל מיד התמחות. זה לא היה נתפס. היום, בגלל החוסר תקנים למתמחים זה הפך להיות כמעט ברור מאליו שאנשים מחלטרים שנה שנתיים. ובמובן מסוים זה מזיק מאוד לפריפריה כי הם אומרים אני אחכה שנתיים לתקן שלי, והם מעדיפים את זה מאשר לבוא לעשות איזשהי התמחות מצוינת באזור הצפון. ולכן את הבעיה הזו, צריך שינוי מחשבתי. אתה מסיים רפואה סביב גיל 30, אתה מחכה עוד שנתיים. ההתחלה של החיים המקצועיים היא מאוד מאוחרת.  אז הכשרת עוד רופאים זה בוודאי, אבל אנחנו צריכים להכשיר אותם מהנגב. ולא, אני לא רואה אותם באים ..

ראינו לאחרונה את עניין זה שצה"ל דוחה את המעבר של 8200 לדרום, לנגב. זה משפיע? זה יהיה שובר שוויון אם הם באמת יעשו את המעבר הזה? גם ברמת הרפואה?

אני חושב שככל שאנחנו נצליח להביא אוכלוסייה חזקה אל הנגב… יש משהו מאוד מעניין שאומרים, אם אין להם מספיק שעות של רופאים אז למה הם לא צועקים? אוכלוסייה שעובדת, והמצב תודעה שלה – זה מצב תודעה של הישרדות, שלא מרגישה שהממלכה בכלל קיימת בשבילה אלא היא צריכה למצוא הרבה פתרונות לבד. במרחב הכפרי, את רפואת החירום, נגיד מד"א, אנחנו צריכים לסדר לבד – אמבולנסים שהמועצה רוכשת על בסיס מתנדבים. אתה לא מאמין שקיים שלטון מרכזי שהוא בא בשביל זה. אין מסוגלות לארגן מחאה, אין מסוגלות לארגן אפילו לא מכתבים. הדבר היחיד שיכול לפצח את זה זה להביא אנשים מאזור המרכז שבאים ואומרים סליחה, מה זה אומרת שלוקח 40 דקות עד שאמבולנס מגיע לילד מפרכס? לא יקום ולא יהיה. במצב התודעה שלנו זה נראה נורמאלי שזה לוקח זמן. ולכן אין ספק שזה מפתח.

אני מבין למה צה"ל מתנגד. אני חושב שצה"ל מתחרה בסקטור פרטי על אותו כח אדם, ואני ממש מבין את הבעיה שלו. אבל אני חושב שזה מפתח. הדאגה שלי, מהצד של הרפואה בנוגע, נקרא לזה תכניות מיקור החוץ של שירותי בריאות של הצבא, אני מנסה לחשוב איך באזור הדרום, עם מיעוט רופאים אנחנו נוכל להכיל את רוב צה"ל ולטפל בהם. על בסיס החברה האזרחית. אני חושב שצה"ל הוא גם וגם.

אבל אתה אומר בעצם, עד שלא יהיו פה אנשים חזקים שעומדים על זכויותיהם, המחאות צריכות תמיד לצאת דווקא ממעמד הביניים פלוס, ככה ההיסטוריה מלמדת אותנו.

ברור

קצת מזכיר את עניין הפרוטקציה. שאנחנו אומרים שמקבלי ההחלטות לא חווים את מערכת הבריאות כמו שחווה אותה האדם הפשוט, כי יש להם פרוטקציה, שהיא מושרשת, פחות דחוף להם לתקן אותה.

אני אפילו יכול להגיד עוד יותר מזה, אם אני מסתכל על השותפים שלנו מהתחום הכלכלי, אלה שמתקצבים אותנו ואני מנסה לחשוב אם הם נחשפו למערכת הבריאות והחשיבות שלה אפילו דרך ההורים שלהם, אני לא בטוח. סבא וסבתא אולי מאושפזים בבית סיעודי, ולכן זה לא נראה. זה ברור שחינוך תמיד יקבל יותר תשומת לב, זה הרבה יותר קרוב למי שמתקצב. יש לך ילדים קטנים ..

אין לך איך להתחמק מהמערכת כמעט.

נכון. עכשיו הראייה שבה אני רואה, היא עניין אני לא בטוח שגם אם לא תהייה פרוטקציה זה ישנה, אני חושב שאנחנו צריכים במידה מסוימת לבגר את הקאדר של מקבלי ההחלטות, לפחות ברמה מסוימת.

בהקשר הזה באמת נזכיר את הנגידה לשעבר, קרנית פלוג, שיצאה לה לוות את אמא שלה באחת המחלקות הפנימיות וזה באמת גרם לה אחרכך לצאת עם העניין הזה ולמחות על מצב המחלקות הפנימיות.

עכשיו צריך לזכור, שהאוכלוסייה שמגיעה אלינו, אלא שמאושפזים אצלנו, אלה שצורכים את שירותי המערכת, זו אוכלוסייה חלשה. לא יהיה מי שיעשה להם מחאת העגלות, זה לא יקרה.

בוא נדבר קצת על האתגר של המגוון של האוכלוסייה שיש בנגב, זה באמת כמיליון תושבים?

והולך וגדל.

ומאוד מגוון, אוכלוסייה בדווית מאוד גדולה, ערבים, יהודים, וגם חתכים סוציו אקונומים.  איזה אתגרים זה מעמיד בפני המערכת הרפואית?

זה נראה לי כל כך חלק מתוך היום יום שלי שאני כמעט ולא חושב על זה. אבל עבדתי שנה וחצי בכפר בדויי בלתי מוכר ואני מוכרח להודות שאפילו בתוך הנגב, הכפר הזה בדרך שאני נוסע לעבודה, ואף פעם לא נכנסתי קדימה. רק כשניכסתי לעבוד בתוך רופא. ושוב, זו הזדמנות נדירה, איפה אתה יכול בתוך בחורצ'יק ישראלי משכיל להיכנס ולדבר עם אישה בדווית שבאה אליך עם התינוק שלה, ולשמוע ממנה על האתגרים שלה. אני חושב שזה מה שמקסים בנגב. אם אנחנו מדברים על הקיום המורכב שלנו ביחד, אני רואה דווקא את המודל שלנו של הנגב כציר בין מרכז לפריפריה, נותן לנו יחד עם השותפים שלנו של הנגב איזשהי שותפות שאני רואה פחות ממנה בצפון. אנחנו עובדים ביחד. חלק גדול מהמנהלים שלי הם מהאוכלוסייה הבדווית. ועוד משהו שמאפיין את מערכת הבריאות, שזה לא מערכת שעובדת בסרגרציה. זה מערכת שבה אפשר לעשות ניוד חברתי, ואנחנו יכולים לעבוד ביחד. כמובן שתמיד אפשר לשפר. אבל כמעט, מישהו בכל אוכלוסייה וכל שבט יכול להגיע עד לדרגים הבאמת גבוהים. כי בני אדם זה יצור חכם, וכשהם רואים איך הם יכולים לטייב את החיים שלהם ושל הילדים שלהם הם ילכו לשם. בגלל זה אני אופטימי. גם לגבי רפואת המשפחה, גם לגבי המקצוע שלי

תגיד לא מתחשק לך לפעמים פשוט, לעבור למרכז הארץ, לשכוח מכל הקשיים האלה ולחיות קצת יותר ברווחה, גם בתוך מערכת הבריאות?

הזהות של הנגב מרותכת אליי לאישיות כמו שהזהות של הרופא מרותכת אליי לאישיות. קשה לי לראות את עצמי בלי זה. אני חושב שזה ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות הנגב. זאת אומרת, אני לא חושב שבשום מקום היו מאפשרים לשום רופא משפחה מהשורה להקים שירות כמו שהוא רואה לנכון, ולגייס תרומה בשביל לבנות מרפאה חדשה, ולהביא עוד כח אדם. לכן הנגב במידה מסוימת, הוא גם כמו שמסתכלים על הפריפריה באוסטרליה, הוא גם בחזית והוא גם באחור. וזה מרתק בעיניי. זה מקום שטוב להיות בו. אם כל החיים שלי אני אהייה שם? אני לא יודע. זה הרבה תלוי מה הילדים שלי ירצו לעשות שהם יהיו גדולים.

יש לך בלוג, וטוויטר ואתה מספר שם על החוויות שלך כרופא. מה זה נותן לך?

אז זה היה חלק מתוך המסע האידאולוגי שלי, כשאני למדתי רפואה, זה היה מאוד לא מקובל לומר שאתה רוצה להיות קרוב למטופלים שלך. זה היה דרך מאוד בודדה. קודם כל להגיד אני רוצה רופא משפחה. אתה רוצה להיות רופא? רוב הלימודים הם בבית חולים, אז הרגשתי בודד. 

הרגשתי שהדרך המחשבתית שלי אני חייב דרך לשבת ולכתוב אותה בצורה קוהרנטית וגם לדיין אותה, ובדיוק התחילו בלוגים – מדבר על 2005 וזה תפס איזה תאוצה, שהביאה אותי גם לדעת לחדד ולבטא בדרך טובה את מה שאני חושב, שזה מאוד חשוב. מה שהכתיבה נתנה לי זה יכולת לשייף את המסר שלי, לאט לאט בדרך שבה אני יכול לתקשר אותו.

נגיד שהיו לך כמה וכמה ציוצים ויראליים – שעברו כאש בשדה הטוויטר, לפעמים זה גם יוצר לך בעיות מול המנהלים שלך? מול המערכת המאוד היררכית הזאת? 

תראי, אני מהיום הראשון, עשיתי לעצמי כמה כללים, שאני מאוד משתדל להקפיד עליהם – אני כותב כאילו המנהלים שלי וכאילו המטופלים שלי קוראים. ואז הרבה פעמים יוצא סיטואציה, שנראה שזה כתיבה אישית אבל הרבה פעמים היא כותבת על האיך ולא על המה. זו מגבלה אחת שלקחתי על עצמי. אני חושב שיש צימאון גדול של אנשים שיהיו חלק מתוך הניכור. הרי אם אתה מכיר את הרופא שלך, ואתה מבין מה עובר עליו וכמה העבודה שלו היא מורכבת וקשה, אני לא מאמין שאנשים היו קמים ומרביצים לרופאים. אני חושב שיש איזשהו רצון גדול בקרב הקהל, להבין את החוויה המורכבת שלנו. שהיא באמת חוויה מקסימה. היכולת לקום בבוקר, ולעשות טוב רוב היום  בתור רופא – טוב ומיטיב – זה באמת משהו שאין כזה. ואז את באמת רואה שמצייצים. הרבה פעמים קל להזיז קדימה דברים שליליים, ולפעמים אני מודה שאני מרגיש פתאום תסכול וזה יוצא ואז. היו לי פעמים שבהם שאלו אותי למה כתבתי משהו כזה או אחר, אני חושב שאנשים מבינים את כנות הכוונות שלי, ואני חושב שאני ככה.

בעולם שקצת קשה לחסום מחשבות ואמירות ביקורתיות כלפי המערכת.

אני מוצא שככל שאני מתקדם, יותר קשה לי לכתוב דברים. יכול להיות שיש משהו, ברגע שאתה יכול לעשות דברים בעולם המעשה – אתה יכול פחות לדבר עליהם וזה אולי בסדר, זה תהליך שאני עובר כרגע. אני נאלצתי לכל החשבונות שלי להוסיף שכל הדברים נאמרים על ידי. שלעולם לא חשבתי שמה שאני כותב אמור לייצג את המעסיק שלי, את המרפאה שלי או את המשפחה שלי. אני כותב, אבל אני מבין שאנחנו בעולם יותר מורכב, אני חושב שלא צריך לפחד ממנו. אני חשוב שאנשים צריכים לראות אותנו ואז גם יאהבו אותנו. 

יש דברים שקורים כבר היום בשטח שנותנים לך תקווה?

אני באמת חושב שאם יש אתגר למערכת שלנו זה להיפתח למערכות אחרות ולא לעבוד לבד. אני חושב שהפיצוח הכי משמעותי שאני עשיתי בכמה שנים האחרונות היה לייצר מערכת יחסי עבודה טובה עם השירות המקומי. עם הרשות המקומית. שזה משהו שבמערכת הבריאות כמעט ולא חושבים עליו. המועצות אזוריות, עיריות, מועצות מקומיות הם כח מאוד חזק שיכול לשמש מנוף בשביל לקדם שירותי בריאות. וברגע שראש רשות כמו שמוליק ריפמן שהיה ראש הרשות שלנו, ערן דורון, שמבין שזה עכשיו יושב על השולחן שלו פיתוח שירותי בריאות מהווה חלק מהותי מתחושת הרווחה של האוכלוסייה. אפשר למנף ולפצות במידה מסוימת שהאוכלוסייה לא נלחמת בעד עצמה. אנחנו יכולים לראות את זה. זה ממלא אותי אופטימיות. אצלנו לגייס תרומה להקים מרפאה חדשה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה כל הזמן, זה .. לכן אני חושב שהעתיד של המערכת שלנו טמון בשיתוף פעולה גם במרמות המקומיות וגם עם מערכות משיקות. אם זה מערכת חינוך, אם זה מערכת רווחה בטח, וסקטור שלישי וביזנס. אנחנו צריכים פשוט להרחיב את המנעד שלנו ולצאת מתוך בועה כשאנחנו יכולים לעשות הכל בסדר. עד עכשיו עשינו הכל בסדר, ממש, אבל אנחנו צריכים להרחיב קצת.

אגב, אתה חושב שרופאים צריכים או יכולים להיות יותר אקטיביסטיים?

טוב אז אני יכול להגיד שהמערכת שלנו היא מערכת שמכשירה אותנו משלב הלימודים להיות עובדים שכירים. וקלינאים. אני חושב שההון החברתי שיש מאחורי השם, נגיד רופא הוא הון חברתי שהוא לא מנוצל, ואני חושב שזה מצווה עלינו להיות, לקחת אותו. אתה נכנס ואומר אני שלום אני הרופא, קצת מקשיבים לך יותר. והערכה החברתית אלינו היא מאוד גבוהה. ואני חושב שאם אנחנו לא מלמדים את הקולגות שלנו, את הכח שלנו לעשות את העולם מקום יותר טוב .. עכשיו אני, אני לא מתעלם, מי שעובד מאוד קשה בחדר ניתוח ומציל חיים כל יום .. יש לנו משהו בחוויה הרפואית שלנו שאנחנו כבר תרמנו במשרד. אנחנו עובדים מאוד קשה.

גם משהו ממלא

נכון. אבל אני חושב שלא לנצל את ההון החברתי הזה, זה באמת טעות. לא חושב שמלמד אותנו להיות יזמים, אני חושב שצריכים קצת יותר מזה. אני חושב שצריכים ללמד אותנו לגייס משאבים למשל.

אולי גם להיכנס יותר לפוליטיקה, להיכנס יותר לזירה הציבורית?

אני לא יודע. אני נמצא בנקודה עכשיו שאני אומר לעצמי, באיזה שלב רופא מתחיל להיות אקטיביסט ומפסיק להיות רופא. אני לא יודע.

זה חייב להיות בסתירה אחד לשני?

המקצוע הזה, במידה מסוימת דורש המון למידה, המון עדכון. ואם אתה לא עובד כל הזמן אתה מאבד ביטחון, אפילו ברפואת משפחה. זו בדיוק ההתלבטות שלי בכמה שנים האחרונות. כמה אפשר לעשות גם וגם. אני חושב שהרבה פעמים, הרופא שרוצה להיות האקטיביסט יכול להיות זה שמיישר את הפינות החדות, זה שעוזר, זה שהוא צ'מפיון של איזשהו מהלך. אני לא בטוח שזה ניצול נכון לגמרי, שמישהו שהוא כזה כח אדים נדיר שהוכשר כלכך הרבה יעשה את הפרויקטים האלה לבד אבל אני חושב שעצם זה שאנחנו רגילים להיות שחקני קבוצה. יש לנו הבנה בסיסית שאנחנו לא מסוגלים לבד, אף אחד מאיתנו לא מסוגל לבד ושרובנו יודעים לעבוד מול אנשים. ולעזור להם להביא רעיון למקום אחר. אם אני עוזר למישהו להבין שהוא צריך להפסיק לעשן, ואני עוזר לו שהוא מפסיק, אני  גם מניח שאני יכול לעשות את זה בשינוי חברתי. אני חושב שהמקום שלנו, הקלאסי הוא ביזמים וצמפיונס. הייתי שמח שרופאים יישארו רופאים. חולים צריכים שיטפלו בהם. אני חושב.

לסיום, יש לי חמש שאלות בזק כאלה, מהמותן. 

אם לא הייתי רופא הייתי?

הייתי עצוב.

הדבר הראשון שאני עושה בבוקר?

אני קם, ומסתכל בטלפון.

מי הכי חשוב לי שיהיה גאה בי?

הילדים שלי. ממש.

אם היה לי עכשיו מיליון דולר, הייתי?

פותח קרן מלגות ללימודי סיעוד באזור שלנו.

אם היו כותבים עליי ספר, מה הייתה הכותרת שלו?

רופא משפחה? רופא כפר.

תודה רבה, ד"ר אסי סיקורל

תודה