האיש שרואה באמת את הבעיה

גיא שמחי כבר היה בן יותר מ־ 30 כשאיבד את הראייה, קודם בעין ימין ואחרי כמה חודשים גם בעין שמאל, בגלל מחלת הסוכרת. "להתעוור פתאום באמצע החיים זה הרבה מאוד דברים, אבל זה בעיקר מפחיד. אתה נמצא עמוק בבור ואתה לא רואה את האור. תרתי משמע. זה חוסר אונים עם הדברים הכי פשוטים. אני
רק רציתי לעצור את החיים".

אחרי שהתאושש, והחל לבנות את חייו מחדש, גיא הבין שהאתגר הגדול עבורו הוא לא העיוורון. "הדבר הכי חשוב לאדם עם מוגבלות היא להיות מסוגל. וזה הכי מתאפשר בעבודה", הוא אומר. אבל שם גם הבעיה: "אני קם בבוקר, עוזב את ארבעת ילדיי והולך לעבוד. אבל אני יוצא עם שלט שאחרים שמו לי על המצח ואומר: אבא לא יכול לעבוד".

גיא הוא הממונה בהסתדרות על יישום צו ההרחבה לתעסוקת אנשים עם מוגבלות. המשימה שלו בחיים היא לסייע לאנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק התעסוקה – ובדרך הוא צריך להתמודד עם כשלים מבניים ומערכתיים.

בישראל חיים 700,000 אנשים עם מוגבלות בגיל העבודה. הם זכאים לקצבה, שגובהה מושפע מאובדן היכולת לעבוד ולהתפרנס. לפי גיא, "הבעיה עם המודל הזה שהוא רואה אנשים דרך החוסר שלהם".

לפני יותר מחמש שנים הוא נכנס לתפקיד, כאשר יו"ר ההסתדרות דאז אבי ניסקורן חתם על הסכם קיבוצי שחייב לראשונה מעסיקים לשלב עובדים עם מוגבלות בעבודה. לפי ההסכם, כל גוף עסקי המעסיק מעל 100
עובדים מחוייב ש־ 3% מהמשרות יאויישו על ידי אנשים עם מוגבלות.

המשימה של גיא היא יישום ההסכם. "היכולת שלנו כגוף חזק וגדול היא החיבורים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו לא באים בגישה של אכיפה, למרות שגם אותה אנחנו יודעים לעשות".

וזה עובד: מאז כניסתו של ההסכם הקיבוצי לתוקף, יש עלייה של כמעט 10% בכניסה של אנשים עם מוגבלות לשוק העבודה. 60% מהגופים הציבוריים כבר עומדים על ייצוג הולם של 5% .

יש חסם מרכזי אחד בתהליך הזה: היעדר עבודה משותפת של השחקנים הרבים בשטח. 6 משרדי ממשלה, מעסיקים, יותר מ-100 עמותות, רשויות מקומיות, ההסתדרות – כולם עוסקים בזה, "אבל אנחנו לא
עובדים ביחד". כך למשל, מעסיקים לא מצליחים לאתר ולמיין מועמדים, הרשות המקומית לא יודעת איזו עמותה יכולה לעזור לתושב, ולממשלה אין ידע איך ועל מי משפיעות ההתערבויות שלה.

גיא חיפש עיר לעשות פיילוט על עבודה משותפת. ואז מאילת התקשרו אליו ואמרו: אנחנו צריכים עזרה.

"התחלנו בלהבין מי השותפים שלנו ברמה הארצית והמקומית ולבנות איתם ועדת היגוי של עירייה, ביטוח לאומי, ממשלה, ארגונים חברתיים ואקדמיה". ביחד החליטו לפתח מודל רשותי של סל מענים קיימים לתעסוקה, בהתאם להיצע ולביקוש בעיר. הביטוח הלאומי השקיע 700 אלף שקל לצורך פיתוח המודל והעסקת רכז ברשות, מתוך אמונה שהרשות קרובה ונגישה לתושב, ולכן היא הגוף הכי יעיל לנהל את הקשר בינו לבין המעסיקים.

ההפתעה הגדולה הגיעה כשהחלו למפות את העובדים הפוטנציאליים. "כשהתחלנו, ידעו על 1,900 אנשים עם מוגבלות בגיל העבודה. במהלך המיפוי התברר שיש 4,000 אנשים – יותר מפי 2. 50% מהם מועסקים, אבל מה עם כל האחרים? למה הם נשארים בבית?"

כדי לגלות את התשובה גיא יצא ל"מחקר פרסונות" לאיסוף מידע על אנשים עם מוגבלות ועל עסקים מקומיים, ועכשיו הוא עובד על הנגשת המידע עליהם לעירייה.

"המטרה היא להבין את הצרכים, לפתח שירותים מתאימים ולהגדיל את הזדמנויות ההעסקה. ככל שנגדיל את מספר הפונים, נגדיל גם את אחוז העובדים בעיר".

משם הם יצרו את יריד התעסוקה הראשון בעיר. "והוא היה יותר מיריד, הוא היה שינוי תודעה, פתאום נאמר בגלוי – כולנו רוצים שזה יצליח".

לאחר אילת, הפיילוט ימשיך גם לערים נוספות: "אנחנו רוצים להגיע לכל איש ואישה שחיים ב'ארון מוגבלות'. זה גורם לחברה להפסיד הון חברתי אדיר ולהם להפסיד חיים יותר טובים".

מה למדתי

"עיוור שיגיע להיבחן בוועדות של הביטוח הלאומי ייצא עם 100% נכות, ו־ 100% אובדן כושר עבודה. אוטומטית הוא מקבל תווית שהוא לא יכול לעבוד, שהוא תלוי, שהכוחות שלו לא שווים. אבל זה לא נכון. אני עובד יותר מ־ 100% היום. ולא רק אני"

ידע זה כוח

"הייתה עבודת איתור ומיפוי אנשים עם מוגבלות באילת. רק אחרי איחוד ושיתוף נתונים של כל מי שעובד בעיר, גילינו שיש 4,000 אנשים עם מוגבלות בעיר ולא 1,900 כמו שידענו לפני"

פרקטיקות אמון

אינטרס משותף

"הקמנו יריד תעסוקה שמבוסס על שותפות – עירייה, ממשלה, ארגונים חברתיים ומעסיקים. זה גרם לכולם להרגיש רואים ונראים. זה היה גם שינוי תודעה – כי פתאום זה נאמר בגלוי: כולנו רוצים שזה יצליח. אנשים עם מוגבלות הגיעו ועברו בין מאות משרות איכותיות שהוצעו להם. העסקים פתחו אפשרויות תעסוקה מכובדות וטובות. בכך ענינו על צורך של כולם – של מעסיקים להגיע לעובדים, של עובדים להגיע למעסיקים, של העירייה לתת שירות לתושבים, של הממשלה ליישם את החוק ושל הארגונים החברתיים להיות מנוע לתהליכים"

פלטפורמות ופורומים

"הקמנו ועדת היגוי של כל מי שעובד עם אנשים עם מוגבלות ברמה המקומית והארצית.
כולם רוצים להיות שם, כולם לשמוע ולהשמיע"