התרבות הארגונית במועצה האזורית מרום גליל הייתה במשך שנים מאוד ריכוזית. תקציבים של היישובים הועברו בלי הסברים על איך נקבעו. אבל בעקבות כמה שיחות עם ראשי וועדי יישובים על תחושותיהם הקשות – הבינה המנכ"לית קרן פטל שהדרך חייבת להשתנות. במקום הנחתות, חייבים לעבור לשותפות,
והדרך לשם עוברת בשקיפות. חלק ממנהלי המועצה הרימו גבה: "זה בזבוז זמן", "לא נצא מזה", "אי אפשר לשתף נתונים בין יישובים שמתחרים על אותם משאבים". אבל קרן, בשותפות עם גזברית המועצה, החליטה שיצירת שותפות זו תחילת הדרך לרכוש את האמון של היישובים במועצה, ולאותת לכולם שיוצאים לדרך חדשה.
לפני שנה קיבלה המועצה האזורית מרום הגליל הזדמנות ממשרד הפנים: 10 מיליון שקל לתוכנית המראה לפיתוח כלכלי ופיתוח הון אנושי. עם האתגר הזה קרן הגיעה למאיצים. אבל מהר מאוד היא התחילה להבין שהכאב יושב במקום אחר.
"המקום שהכי כאב לנו הוא חוסר שביעות רצון של התושבים לשירותים שהם מקבלים מאיתנו. ידענו שיש לנו מה להשתפר אבל תכלס, השירותים הם לא כאלה גרועים. אז איך יכול להיות שמועצה שנותנת שירותים טובים נתפסת ככה בעיני הנהגות היישובים והתושבים?"
אחרי הרבה שיחות וראיונות, לקרן נפל האסימון. המסגרת שבה הם פועלים – מועצה אזורית המתקצבת ועדי יישובים נבחרים – מייצרת מתח מובנה. למבנה הזה קוראים "ממשק דו־רובדי".
יש תחרות מובנית בין היישובים – מי יקבל מגרש ספורט או גן שעשועים ואיפה יוקם מועדון הנוער. מעבר לכך, למועצה וליישובים יש גם מתיחות מובנית סביב האצלת סמכויות, חלוקת אחריות ותיקצוב.
כל זה מאתגר תמיד – אבל לקרן היה אתגר נוסף, הגיוון הרב של 24 היישובים במועצה: יהודיים ולא יהודים, דתיים וחילוניים, חוזרים בתשובה וחרדים, דרוזים, צ'רקסים, קיבוצניקים, מושבניקים. לכל אחד אופי וסיפור אחר – וצרכים נבדלים מול תקציבים מוגבלים.
הוועדים ביישובים הביעו אמון גבוה בראש המועצה, אבל כלפי המועצה הם חשו חשדנות לגבי קבלת ההחלטות. "הם לא מרגישים שותפים ובעלי השפעה אמיתית. ודווקא אצל אנשים שמבצעים את תפקידם בהתנדבות ובשליחות – זו תחושה בלתי נסבלת".
את התחושה הזו רצתה קרן לשנות. "האמנו שאם נצליח לפתח שייכות ושיתופי פעולה של הנהגות היישובים – נשפר את שביעות הרצון של התושבים עצמם". ואם התושבים יהיו מרוצים, הם ירגישו יותר שייכות למועצה. "אני חולמת על היום שילדי המועצה יגידו בגאווה: 'אנחנו ממרום הגליל'".
אז מה עושים? קרן הקימה פורום משותף לכל הוועדים המקומיים, שנפגש מדי חודש. דווקא בגלל שיש 24 יישובים שמתחרים על משאבים מוגבלים של המועצה, היא החליטה שהדרך היחידה היא לעבוד בשקיפות – לפתוח את הנתונים מול כולם, להסביר את הקריטריונים ולמה חילקו את הכספים באופן מסויים.
הפגישה הראשונה של הפורום הייתה קשה. "המועצה היא כישלון, אתם לא יודעים לעבוד", האשימו נציגי היישובים. קרן נשמה עמוק. "ידעתי שזה שינוי וזה מצריך הסתגלות". גם לא כל היישובים רצו
לקחת חלק – מתוך 24 יישובים, 12 שותפים לפורום.
איך נראה השינוי ביומיום? "פעם הייתי קוראת למנהלי המחלקות ופשוט החלטנו מה לעשות. עכשיו כל הקולות קוראים שהמועצה מגישה עוברים לידיעת היישובים עם פירוט והסבר לקריטריונים. יותר החלטות נעשות יחד, וגם אם אנחנו בסוף מקבלים את ההחלטה, זה נעשה בשקיפות".
גם היום, "לא כולם משוכנעים שאנחנו באמת מתכוונים לפעול בשקיפות. עדיין יש סקפטיות מאוד גדולה, ועדיין רוצים לראות מה זה אומר ואיזה שינוי זה יביא בפועל".
אבל אחרי חצי שנה של פעילות, קרן מרגישה: "מתחילה להיבנות מערכת יחסים שמבוססת על אמון. התפיסה שונה, נעשה סוויץ' של חשיבה לשותפות. ההחלטות לא נתפשות כשרירותיות אלא מבוססות נתונים. עכשיו גם מי שלא מקבל – מגיב אחרת".
וגם היא יודעת: האתגר הבסיסי של מבנה המועצה לא השתנה. "לכל ישוב יש אינטרס מאוד מובחן ומובן. אבל עצם הכרת הסיפור של הישוב שאתה עובד מולו נותנת לך תובנה אחרת על מה שמתרחש כאן. האינטרסים לא השתנו. אבל האופן שאני עומדת מולם – זה השתנה, וגם הנכחה של האינטרס האזורי המשותף".
מה למדתי
"השינוי הכי משמעותי שאני עושה מתרחש אצלי בראש, במעבר משימוש בכלים ניהוליים בלבד למעבר לפרקטיקות של הנהגה. אני לא רק מנהלת מקצועית, יש לי אחריות לייצר שותפות"
ידע זה כוח
"אנחנו בונים ביחד עם היישובים סקר שביעות רצון. ביחד אנחנו מחליטים מה מעניין אותנו לדעת. זה כלי שנועד לבחון את השירותים שהמועצה נותנת, ואיפה צריך לשפר אותם"
פרקטיקות אמון
הקשבה וסקרנות
"כדי לעשות צעדים קטנים וגדולים צריך לבסס אמון באופן מתמשך, המבוסס על הקשר שלי עם ועדי
היישובים. זה לא משהו של זבנג וגמרנו, לא חד פעמי ולא חד צדדי. כמנהלים, קל לעבוד רק על המשימות
השוטפות ולזנוח את הקשר האנושי. אבלו זו הדרך היחידה להתקדם"