מה צריך לעשות מנהל מפעל כדי שהייצור שלו יהיה הכי יעיל ומתקדם? הוא נוסע למפעלים אחרים בארץ ובחו"ל בשביל ללמוד על מכונה חדשה, שתגדיל את הייצור ב־־ 30% . הוא מביא יועצים למפעל כדי ללמוד על הפיכת תהליכים לאוטומטיים, באופן שיחסוך הרבה כסף ועבודה שחורה. והוא נוסע כדי להכיר את המתחרים ואת הלקוחות בעולם – שם נמצא השוק האמיתי של המפעל.
מבחינת המפעל, זו לא הוצאה, זו השקעה ביתרון התחרותי של העסק. אבל מה כאשר אין כסף בשביל השקעה הזו? כאשר שולי הרווח של המפעל כה צרים, שהוא נמצא במוד הישרדות? זה המקום שבו עוז כ"ץ, מנהל מינהל תעשיות במשרד הכלכלה, נכנס לתמונה.
התעשייה בישראל, בכללה, מתמודדת עם פיריון נמוך ב־ 25% לעומת שאר מדינות הOECD . הבעיה הגדולה באמת היא מפעלים קטנים ובינוניים, שנמצאים לטווח ארוך בסכנת סגירה בגלל פיריון נמוך. למה זו בעיה של המדינה? אם מפעל לא מצליח להיות תחרותי בכוחות השוק, שייסגר, לא? אז זהו – שהמדינה לא יכולה לשבת בצד.
קודם כל – מדובר בהמון מפעלים. בערך שליש מהתעשייה, כ־־ 4,000 מפעלים, הם מפעלים קטנים (פחות מ־200 איש) שנמצאים ברמת פיריון נמוכה – כ־50% מהפריון המקובל. דבר שני, "לתעשייה יש מכפיל כוח גבוה. כל מפעל הוא מקור פרנסה גם לנותני השירות שמסביב – ייעוץ, הסעדה, ייצור, תחזוקה, מו"פ. על כל עובד בתעשייה יש עוד 3 עובדים במעטפת". וסיבה שלישית: בתעשייה יש שכר גבוה יחסית למשק.
הסיבה העיקרית ליעילות הנמוכה היא שיטות הייצור שאינן מספיק מתקדמות. כיום גם תעשייה מסורתית היא תעשיית הייטק – עתירת ידע, מיחשוב מתוחכם, אוטומציה ורובוטים.
כדי להיות רלוונטי לשוק, צריך להטמיע את הטכנולוגיות האלו. מדובר במעגל קסמים: אם אתה מפעל גדול, יש לך כסף להתפתח ולהיות רווחי יותר. אם אתה מפעל קטן, ואין לך את הכסף להשקיע – ואתה תיחלש עוד יותר.
את מעגל הקסמים הזה, שמסכן מקומות עבודה של מאות אלפים, עוז רוצה לשבור. במיוחד הוא מוטרד ממפעלים שנמצאים בפריפריה: אם ייסגרו, לעובדים לא תהיה אלטרנטיבה אחרת.
אז במשרד הכלכלה החליטו להקים מכון לאומי לייצור מתקדם, שיעזור למפעלים קטנים לסגור את הפער על ידי תהליכי אבחון וייעוץ מסובסדים ובאמצעות טובי המומחים בארץ ובעולם.
50 מיליון שקל הושקעו במכון בכרמיאל, במטרה להפוך את הצפון למרכז ידע לאומי עבור כל הארץ. הרבה שותפים במהלך: משרד הכלכלה, משרד האוצר, רשות החדשנות, רשות ההשקעות, איזור התעשיה תפן ואורט בראודה.
מדובר בשינוי גישה: "עד היום הממשלה נתפסת בעיקר כרגולטור ופתאום אנחנו נכנסים עם המפעלים לשותפות. זה תהליך חדש שעושים ביחד – ממשלה, יזם והמפעלים עצמם".
שיטת העבודה של המכון היא כפולה: כל מפעל מקבל ליווי וייעוץ אישי שמגיע אליו ישירות. בנוסף, מוקם מרכז ידע ומרכז הדגמה המשותף לכולם.
מרכז הידע ירכז את כל המידע המתקדם בעולם על טכנולוגיות ומכונות מתקדמות. יהיה בו מכון הדגמה, בו ניתן יהיה לראות ולהתנסות במכונות החדשות, ולהבין איך הן רלוונטיות למפעל. במרכז גם יהיו הכשרות ומפגשים בין בעלי מפעלים, בתקווה שעל אף התחרות, תיווצר קהילה לומדת.
החדשנות היא גם במודל להפעלת המכון: לא על ידי הממשלה, אלא על ידי זכיין פרטי. "המגזר העסקי אחראי על הפעילות השוטפת. ויש לו תמריץ כלכלי – ככל שהוא יעשה עבודה יעילה ומקצועית, ככה הוא יקבל יותר כסף".
במקביל למכון הצפוני מוקמים שני מכונים נוספים במודל דומה – אחד במרכז שיתמקד בקיימות, סביבה ושימוש חוזר והשני בטכנולוגיות מזון. זה מצטרף למאמצים נוספים שמוביל עוז, כמו הפחתת נטל הבירוקרטיה והרגולציה.
עוז מודה: "יש בזה גם סיכון. בזירה של התעשיה יש הרבה מאוד שחקנים מעולים, האתגר שלנו כממשלה הוא לייצר ערך יחודי. ולהראות איך אנחנו יכולים לעשות תיאום בין הרבה משרדים ממשלתיים, עסקים, תעשייה,
משקיעים – בלי לייצר בלבול".
מה למדתי
"בסוף, תמיד זה אנשים. גם כשמדברים על מפעלים, העבודה של היום־יום היא עם אנשים – שמנהלים ועובדים במפעלים, שחיים עם סכנת סגירה ואובדן פרנסה. איתם מייצרים שינוי ואותם אנחנו צריכים לשכנע
להיפתח ולתת בנו אמון"
ידע זה כוח
"אספנו נתונים, גם עם מרכז הידע של מעוז, על ייצור מתקדם (בדגש למשל על כלי סיוע
ממשלתיים אפשריים לתעשייה) ועל מה כבר קיים היום בארץ"
פרקטיקות אמון
מתלכלכים ביחד
"לממשלה הרבה פעמים קל יותר לעבוד לבד, בלי לשמוע ולהתחשב בקולות מהשטח. אנחנו החלטנו להקים את המפעל יחד עם שותפים מהממשלה ומחוץ לה. וכדי לייצר אמון, אימצנו בעיקר גישה שלא אופיינית לממשלה, של פתיחות ושקיפות על התהליכים ועל ההחלטות"
אינטרס משותף
"את הפתרון אנחנו עושים דרך המגזר העסקי, שיפעיל את המכון. האינטרס שלנו כממשלה נפגש באינטרס של המגזר העסקי למקסם רווח ושל המפעלים הקטנים להתייעל ולהתקדם. נוצר משהו חדש, אינטרס משותף
חדש, שכדי שהוא יצליח צריך לעבוד ביחד"