מה עושים כשקצר בתקשורת יכול לסכן חיי אדם

אורלי פרנקל, חברת רשת "מעוז" ורופאה בעצמה, רוצה לגרום לרופא בבית החולים ולרופא בקופת חולים לדבר אחד עם השני על המטופל – באמצעות טכנולוגיה, ואמון הדדי

כשהרופא בקופת חולים מפנה את החולה לבית חולים, הוא מצרף מכתב עם הרקע הבריאותי שלו. כשהחולה ישתחרר מבית החולים, יכתוב לו הרופא מכתב שחרור, ובו מפורטות הוראות לטיפול ההמשך.

הבעיה היא שבמקרים רבים, שני המכתבים האלו לא יגיעו ליעדם. הרופא העמוס בבית החולים לא מספיק לרוב לקרוא את המכתב של הרופא מקופת חולים. והחולה שיגיע לרופא שלו בקופת חולים לא תמיד יביא את מכתב השחרור עימו – וגם אם כן, יקח רופא הרבה יותר מידי זמן שאין לו, כדי להבין את הדגשים.

המחיר של זה הוא קצר מובנה בתקשורת בין בתי החולים לבין רופאי הקהילה – שבגללו החולה עלול "ליפול בין הכיסאות": הרופא בבית החולים לא תמיד יהיה חשוף בזמן אמת לכל העבר הרפואי והרגישויות שלו, הרופא בקהילה לא תמיד יהיה נגיש בקלות לאלו בדיקות נעשו ואלו ממצאים התגלו.

הקצר הזה מייצר עבודה כפולה ובדיקות מיותרות, אבל המחיר הוא לא רק כלכלי: הוא עולה לנו בבריאות, ואפילו מסכן חיים.

אורלי פרנקל, סגנית מנהלת רפואית במחוז שרון־ שומרון בקופת חולים כללית, החליטה להתמודד עם הקצר הזה. היא סבורה שזה קצר שניתן למניעה, אם נמצא דרך להתאים ולשדרג את התשתית הטכנולוגית הקיימת של התיקי הרפואי, כך שתתאים לצרכים בשטח.

אורלי הגיעה לליווי במסגרת " 100 יום" והבינה שהפתרון למצב הנוכחי הוא כפול: קודם כל, לשפר את התשתית הטכנולוגית כך שתאפשר שיתוף מידע ושיח יעיל ומהיר
יותר בין הרופאים והמטפלים במערכות השונות, כדי שלמקבלי החלטות יהיה מקסימום ידע כדי לקבל החלטות נכונות. אבל פתרון טכנולוגי אינו מספיק בשביל אתגר אדפטיבי. העמקה באתגר העלתה כי חסרה תחושת שותפות בין רופאי הקהילה ורופאי בתי החולים, שרואה את הטיפול בחולה במוסדות השונים כרצף המשפיע על המטופל כפרט.

במהלך התהליך אורלי החלה לבנות אפיון לדור הבא של המערכת שתחבר בין הרופאים והמערכות, כשבהמשך היא תתחיל להוביל תהליך בונה אמון בין בעלי תפקידים.