"על הדרך" עם אלונה בר און: איך גורמים לישראלים להאמין שוב בתקשורת

בגיל 19 היא איבדה את אביה, ו-20 שנה אחרי מותו חזרה אלונה בר-און, חברת רשת "מעוז", לכיסא שלו - כדי להוביל את המהפיכה שתחזיר את האמון של הישראלים בכלי התקשורת

"אני באתי לארגון לעשות בו דיסטראפשיין, כי ככה. זאת אומרת זו תעשייה שהיא גם לא ערכית וגם הפסדית. להיות הפסדי ולא ערכי זה ממש אידיוטי".

שלום, אני רועי בן טולילה. בפודקאסט החדש שלנו, "על הדרך".

המרואיינת שלנו היום איבדה את אבא שלה בגיל 19, ויחד עם זה שהפכה ליתומה גילתה שרובץ עליה חוב בלתי נתפס של מאות מיליונים שקלים. לפני שנתיים, עשרים שנה לאחר מותו, היא החליטה לצאת למאבק חייה, להשיג לעצמה בחזרה את השליטה בעסק שאבא שלה בנה. היא נלחמה כנגד כל הסיכויים מול בעלי ההון הגדולים במשק במטרה להשתלט העסק ולא רק להחזיר אותו למשפחה, אלא להחזיר אותו להתנהלות לפי ערכים של צדק, אתיקה והגינות. עכשיו, היא מכהנת בתפקיד הבכיר ביותר שאישה החזיקה אי פעם בתקשורת הישראלית ועובדת כדי לייצר מציאות שונה ולהחזיר לעיתונאות את אמון הקוראים.

אלונה בר און, יו"ר והבעלים של גלובס, ברוכה הבאה

ברוכים הנמצאים, ברוך הנמצא.

כיף גדול. אני מכיר הרבה ילדים שחולמים להיות רופאים, רקדנים, אסטרונאוטים, אני לא מכיר אף ילד שחולם להיות מו"ל. איך מגיעים להיות מו"ל של עיתון? איך מתחיל או איך התחיל הסיפור שלך עם גלובס?

שאלה טובה, אני גם לא מצליחה לחשוב על ילד שרוצה להיות מו"ל. גדלתי בבית של מו"ל, אבא שלי שמו חיים בר און, ומכל העיתונים שהיו לו, העיתון שנשאר עד היום – זה גלובס. זה גם העיתון שאני מנהלת כיום. והבית התעסק בתחום העיתונאות. זה מה שהכרתי. חשבתי אגב שזה מה שכולם עושים, לא חשבתי שיש עוד תחומים שהם לא כתיבה, עריכה, צילום, פרסום, יח"צ, נגיד.

אלונה, בגיל 20, את מאבדת את אבא שלך, הבן אדם שהיה מאוד מאוד קרוב אלייך. איך זה מרגיש? מה עובר עלייך עד אז?

במקום הקונקרטי אני בסיטואציה מורכבת. אבא שלי היה איש מאוד דומיננטי. והמשפחה הייתה בסיטואציה לא כלכלך טובה. אני בת 20, משוחררת טרייה מהצבא. יש לי אח בן 10. אמא בת 53, סבתא בת 80 ומשהו. וזה הצד של המשפחה. לצד זה יש גם את המשפחה של אמא שלי. אבל מבחינת התא הגרעיני של המשפחה שלי – זהו. בן יחיד. אמו אלמנה.

אנחנו אחרי שנתיים של מחלה קשה, אז הבית הזה מפורק. והדמות הדומיננטית זה אבא שלי. אז באמת אנחנו קמים בבוקר, הייתה תקופה שכל כך לא ידעתי לאן ללכת שהמשכתי ללכת למחלקה שלו בבית חולים.

ואת דמיינת או בכלל חושבים בשלב הזה, על הירושה או על הנדוניה שאבא משאיר לך?

זה לא מרגיש כמו ירושה, זה מרגיש כמו ממה נחייה יותר. אנחנו מאבדים את המפרנס, אנחנו לא יודעים מה יש לנו ומה אין לנו.

אלונה, מתי את מגלה שלאבא יש חובות של מאות מיליונים שהוא הותיר אחריו?

יש שני אירועים מאוד משמעותיים סביב אותם עסקים של אבא שהם השפיעו אח"כ מאוד. ושניהם התחילו, לפחות אני זוכרת אותם מהתקופה של הבית חולים, אני זוכרת אותם ממש מהרגעים האלה.

אירוע אחד זה גלובס. גלובס יושב בתוך חברה שנקראת מוניטין. למוניטין יש 3 שותפים, אחד זה אבא שלי. שליש. אחד מהם זה אליעזר פישמן, שליש, ואחד זה איש זר, יחסית, שנקרא מרקוס כץ וראיתי אותו אולי פעמיים בחיי. בזמן שאבי שלי ממש בבית חולים, בחודשיים האחרונים הוא היה מאושפז – כל הזמן, ואני הייתי שם – כל הזמן, והקשבתי גם, סתם כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. ואני זוכרת את פישמן, שהיה מאוד קרוב לאבא שלי, והיה גם הרבה בבית החולים, מסביר לאבי שמרקוס כץ נמצא באיזה מצוקה כלכלית והוא מוכר את השליש הזה ו"אל תדאג אני מחזיר את זה". הפרט השני, שקורה במקביל, זה שהם נכנסים להשקעה בעיתון "ידיעות אחרונות", כמה חודשים לפני שאבי נפטר. שזה אירוע שאני עדיין לא יודעת להסביר איך הוא קרה, למה הוא קרה. כי בדרך כלל אנשים שהם אחרי שנה וחצי מחלה, במצב המשפחתי שלנו – זאת אומרת אין אחים, יש אמא מבוגרת, ילד בן 10, ילדה בת 20 ואמא שהיא עקרת בית – לא עושים החלטות כאלה. ואני זוכרת שגם עליה מדברים בבית חולים. ושם אני זוכרת עוד ביטוי כלכלי שנאמר, ביטוי שנקרא נון-ריקורס. אחר-כך היה אפשר לקרוא הרבה על הביטוי הזה בדה-מרקר, ובצדק. זה כאילו הלוואה שלא שועבד משהו כנגדה, זה ביטוי מאוד מקצועי, שגם אותו רק זכרתי.

אבי נפטר, חודשיים אחר-כך. אנחנו נוסעים להתאוששות. זה מפרק, שנתיים מחלה שאתה .. זה מפרק לגמרי. כולם מפורקים, אנחנו נוסעים. אמא שלי, אחי ואני. 10 ימים נגיד דיסנילנדים וכאלה. וכשאנחנו שם, אנחנו מקבלים טלפון מעורך הדין של אבא שלי. אבא שלי השאיר מנהלי עיזבון, אחד מהם זה פישמן ואחד מהם זה עורך הדין שלו – שכשאנחנו חוזרים לבוא לעורך דין.

אנחנו חוזרים, ובאים לעורך דין. ושם מגישים לנו נייר, אני לא יכולה לשחזר את זה עד הקצה, אבל זה לא רחוק ממה שיש לי במציאות, זה אותו הזיכרון שיש לי ולאמא שלי נגיד, הוא זהה, עכשיו זה כבר אירוע טראומטי ממש, אז כאילו עברנו עליו הרבה.

אני מגיעה לפישמן ואני מבקשת לא לחתום. אני מבקשת לקנות את זה ביחד. זה מה שאמא שלי אמרה לי. ואמא שלי לא חובבת עימותים כמו שכבר ניתן להבין. היא אוהבת להתעצבן במיטה ולשגר אותי למשימות.

אני אומרת, אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים לקנות גם. והוא אומר באיזה כסף? אז אמרתי  – אני לא יודעת, יש כל מיני דברים, יש את הכבלים .. באמת אין לי שמץ של מושג מאיזה כסף אבל בעיקרון אני יודעת שיש שמה דברים, ואם יש שמה דברים אז כנראה שיש שם כסף, אז אני אומרת שזה משם. ואז הוא אומר, את יודעת כמה כסף אתם חייבים בגלל ידיעות אחרונות? אמרתי לא. אז יש לך חוב של 600 מיליון שקל. איך תכננת לממן את זה?

מה עובר על הילדה בת 20?

הילדה בת 20 אומרת, אני אלך עם החשבון, יש לי כרטיס חייל משוחרר, אני יכולה ללכת לסניף הקרוב לביתי בגבעתיים של בנק הפועלים לבקש פריסה. אין לי מה לעשות עם המידע הזה, אין לי, אין לי מה לעשות עם המידע הזה. באותו רגע, הבן אדם שחשבתי, שהוא המנהל העיזבון, שישמור עליי, הוא לא עושה את מה שחשבתי שהוא יעשה. באותו רגע ספציפית הוא נראה כמו מפלצת. השיחה מסתיימת, אני לא כלכך יודעת מה לעשות איתה. אני יורדת למטה. זה היה רחוב דניאל פריש, אני יורדת למטה ואני מתעלפת. בלמטה של הבניין.

את בעצם, חותמת על עסקה שמכניסה אותך ל50-50, כשנודע לך שיש חוב של 600 מאות מיליוני שקלים?

לא, אני חותמת על עסקה שהופכת אותו לבעל השליטה בשני שליש מקבוצת מוניטין – כולל גלובוס, כולל הכבלים, כולל קווי זהב בזמן שאני נשארת 50-50 עם חוב שאני לא מבינה לא מה המחויבות שלי כנגדו, זאת אומרת חוב זה יכול להיות המון דברים, זה יכול להיות .. אולי הבית שלך משועבד? אני עד שסיימתי את המהלך הזה של בתי המשפט בעסקת הרכישה של גלובס, אני לא ידעתי בוודאות אם אין לי ערבות אישית או כוללת איזשהו סכום, שאין לי מושג מהו, ושמישהו מחזיק נייר כזה – שאו אבי חתם עליו, או אני חתמתי עליו בהיסח הדעת, זה הכי המפחיד אותי כי אי אפשר לדעת, או מישהו זייף אותו. הכל יכול להיות. ואין כזה רגע שמישהו מוציא הכל, ואומר הנה המסמכים שיש עלייך. בגדול זה המצב.

יש צל מאוד גדול, ואני לא יודעת מתי הצל הזה הולך להתהפך עליי, ואז אתה לבד, ואתה מתחיל להבין את זה. השלב הבא, אני נשלחת לבית ספר בחו"ל, חוזרת למשרד שבו גדלתי של ראיית חשבון, הייתי שם עוד שנתיים עברך ואז אני לוקחת חופשה ללא תשלום. בחופשה הזו אני שורדת יום, ובתום היום, מגיעה אלי ביתו של פישמן ומציעה לי לבוא לעבוד בגלובס, אחרי הרבה שנים שהייתי שם בעלת מיעוט, באה לפגישות, לא כלכך יודעת .. ומציעה לי לנהל את האינטרנט. אני עוד מגיעה לשם עם השאלה שאולי הם אחלה. ואז אני מגלה ש anything but אחלה. מהמון דברים שאני רואה. בשיטת הניהול .. זה הגיע לעימות, עימות קשה ולאחריו אני זזתי מגלובס והקמתי עסק. אני לא רציתי יותר ללכת לאזורים, שהם אפילו באזור הזה. זאת אומרת, המסלול שהיה לי היה מאוד פיננסי אוריינטד. היה סביר שאני אלך לעבוד בבנק או בקרן פרייבט אקוויטי, אני לא הלכתי למקומות האלה כי אני פחדתי, לא להישאר באותה ביצה.

אז איך בכל זאת הסיפור של גלובס חוזר לחייך?

הוא חזר אך ורק בגלל שהייתה פשיטת רגל. פשיטת הרגל של אליעזר פישמן. אותו שותף של אבא שלי, הוא פשט את הרגל. גם פשיטת רגל, זה איזשהו הליך אז יש בו כל מיני רגעים. אבל אם אני אלך לרגע הספציפי שבו אני מקבלת טלפון, ווטסאפ, מחבר, עם גזיר עיתון שמוכרים את גלובס – ואפילו לא דיברו איתי על זה .. בשלבים האלה, כל מה שאני רוצה זה להגן על המשפחה שלי. כאילו, יש לנו מה שנקרא זכות סירוב, אי אפשר למכור בלי לשאול אותי. תיאורטית אי אפשר למכור בלי לשאול אותי.

את בעצם קונה את גלובס, לא בגלל שזה החלום שלך אלא בגלל שלא הייתה לך ברירה אחרת?

אני בסוף קונה את גלובס מתוך סיטואציה מסויימת, ובסוף אני קונה את גלובס בין היתר כי הבן אדם שמכרו לו את גלובס לא מקובל עליי. עשו איזשהו מכרז משונה, לא תקין זה אנדר סטייטמנט. שבסופו הם מגיעים לאוליגרך כלשהו, שאיש לא מכיר. הנציג שלו בארץ זה ניר חפץ, בשלב הזה כולם יודעים, חוץ מבית המשפט לפירוקים שניר חפץ הוא לא רוכש תקין בעולם העיתונאות. ואני נשארת זאת עם האצבע על הסכר, אני צריכה להילחם על האם יש לי אצבע על הסכר כי הם כופרים בזה שיש לי אצבע על הסכר, אבל בוא נגיד לאף בן אדם אחר אין אפילו את הטיעון שיש לו אצבע על הסכר.

והתקופה הספציפית שזה קורה, זה התקופה שמתגלה, שנוני מוזס הוא האיש, כל הזמן דיברו על איש עסקים, לא זוכרת כבר את הכותרות אבל היה ברור שזה נוני מוזס מול ראש הממשלה נתניהו, יש את התאגיד – רבים עליו, יש ערוץ 10 – יש קרב עליו. ויש את העיתון הזה. והעיתון הזה, כרגע, הרוכש שהחליטו עליו הוא האיש שאף אחד לא יודע מי הוא. אני נוסעת לפגוש את האיש ההוא, כדי לראות מה ההתרשמות שלי מהאיש הזה. אני נוסעת, אני לא רואה שטוב ייצא מזה, אני לא חושבת שהעיתון הזה הולך לכיוון טוב. אני רואה שתי אופציות, או שהעיתון הזה נרכש, לצרכים שאני לא בדיוק יודעת מה הם – אבל טובים הם לא ואז או שהוא ישמש לירי אזרחי מעתה ואילך או שהוא ייסגר. שתי האופציות האלה לא טובות מבחינתי, ואני אולי, אולי, הבן אדם שצריך להילחם על זכותו לשים את האצבע.

את בעצם אומרת שלא הייתה לך ברירה?

בעולם שלי, שבו יש את אבא שלי, וזה בית עם חשיבות ציבורית מסויימת, ואני קרויה על שם יגאל אלון, אז אני בתחושה שאם אני לא אעשה את זה אז אני לא בסדר.

שם יש איזה רגע כזה, כי אני מתעמתת איתם בבית משפט, נשלחת לגישור עם הבנקים, אומרת שם למגשרת – שעכשיו אני מעוניינת למכור את זה למישהו נחמד, זאת אומרת, עכשיו נראה לי זה זמן טוב להליך שמראש חשבתי שצריך לעשות אותו. אין בהליך הזה את העובדה שאני צריכה לנהל את העיתון, כי אני ידעתי ששמה מחכה לי אללה-איסטר, ואני לא בגיל מתאים לקחת אליי עוד אללה-איסטרים, לא מעוניינת, יש לי דברים נוספים לעשות. לא רציתי שזה יהיה אני, רציתי שהעיתון לא יגיע לידיים האלה אבל גם לא אליי. זה היה החלום שלי פעם, וויתרתי עליו, שילמתי לפסיכולוגים – ואני בחוץ.

היא אומרת לי בשפה מאוד ברורה, שאני ילדה מאוד נחמדה, ויש לי בערך 48 שעות להחליט אם אני רוצה, וזו האופציה היחידה, וגם זה לא מובטח לי. זאת אומרת יכול להיות שאנחנו נגיע פה לאיזשהו הסדר, וגם זה לא אומר כלום. אני צריכה ללכת לחזור לבית משפט, לראות אם בכלל .. ובוודאי אי אפשר כבר למכור את זה כבר לאף אחד אחר ..

היא מכניסה אותך לצומת של 48 שעות שבהן את צריכה להחליט עכשיו האם את עושה את המהלך, ונכנסת מחדש למלחמה על רכישה של העיתון?

כן.

איך נראו 48 השעות האלה?

אני החלטתי במהלכן, ואני כתבתי לי במהלכן איזשהם עקרונות. כי אני פחדתי נורא. היה לי ברור שאני אצטרך איזשהו שותף, שותפה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אני בקושי את זה יכולה לעשות. והשאלה שלי הייתה איך אני מוודאת שהשותף שיגיע, שהוא לא קיים כרגע, ואני אצטרך למצוא אותו בלחץ זמנים, יחסית קצר, איך אני מונעת שהוא יהיה פישמן.

למי כתבת, את המסמך הזה, זה היה כונס הנכסים או לעוד אנשים בעולם הזה?

זה היה לעצמי.

לעצמך

הראתי את זה למגשרת.

זה איזשהו משהו, שמבטיח, במידה מסויימת. אני גם פחדתי .. אני פחדתי משותף, אני פחדתי ש .. אני רציתי לדעת שאני ראויה, ואני גם לא ידעתי איך אני אתנהג כשיהיה לי עיתון .. אף פעם לא היה לי .. וזה היה נראלי משהו מאוד משחית. זה קצת כמו הטבעת הזאת בהוביט..

אז כתבתי עקרונות, כתבתי חזון וכתבתי ערכים .. וההחלטה שלי הייתה, שמי שלא יהיה, יצטרך לחתום על הדבר הזה. ומי שיחתום על הדבר זה בתוך הסכם בעלות מניות זה לא בן אדם שירצה להשתמש בזה לצרכיו.

מה למשל היה כתוב שם?

שאין אג'נדה פוליטית – שזה לא ימני או שמאלני, כי אני לא רציתי סוג כזה של עיתון. אני רציתי עיתון, אגב, העיתון שאני הסתכלתי עליו זה עיתון לתפיסות שדומה לתפיסות שהכרתי מהעבר. הם כבר לא היו התפיסות בשלב שבו אני הגעתי. אחר-כך הסתבר לי כמה אני מופרכת ביחס למציאות בעולם התקשורת. אבל אני לא חשבתי שעיתונים חייבים להיות שמאלניים או ימניים.

כתבתי שם שהם צריכים להיות מכבדים .. לא שיערתי עד כמה זה לא קשור למציאות. שהם צריכים לשקף מגוון של דעות ומגזרים ואינטרסים, עם כבוד לאינטרסים – לא להגיד כל מי שמבין במשהו אסור לו לדבר עליו כי הוא מבין בו ואז זה ניגוד עניינים.

אלונה את מתארת שהתקשת למצוא שותפים לדרך, מי בעצם מסכים לחתוך על כזה דבר?

לשמחתי הרבה, מצאתי את השותפה שלי, ששמה ענת אגמון שהיא כנראה הבן אדם היחיד שהיה מסכים לרכוש עיתון, שבתוך הסכם המניות שלו יש חזון וערכים שבעצם מאיימים את היכולת להשפיע עליו לרעה.

כל מה שקורה אחר-כך זה סיוט, זאת אומרת עכשיו ללכת, ועכשיו אני צריכה להיכנס לבוץ שלא רציתי להיכנס אליו.

זה נורא יפה לכתוב מכתב כזה עם עקרונות, מאוד מרשים .. שביסודו הרבה מאוד הסיפור של אמון. ומעניין איך זה נראה בשטח. אז את מגיעה לגלובוס, מקום שהכרת היטב, ומה את מגלה שם?

אני לא מכירה כלום כבר. אנשים שהכרתי מילדות, אגב, הלכנו נגדי בבית המשפט .. אז זה לא שיש לי שם חברים בשלב הזה. אני עבדתי בגלובס בכל עבודה, בהמון עבודות שחורות, כחולות, לבנות, אפורות, לא משנה. הכרתי כל מיני אנשים לאורך הדרך, ובכל מיני שלבים בבית המשפט הם התבקשו לתמוך או לא לתמוך. כל מיני אנשים שחשבתי שהם חברים שלי – לא תמכו. אז, אני מרגישה מאוד לבד וב' עם חלק הדברים אני לא יודעת אפילו איך. מה עושים עכשיו עם המכונות דפוס? כל מיני דברים שבאמת קשה להתמודד איתם בשלב הזה.

עשו לך קבלת פנים

עשו לי כולם קבלת פנים נהדרת. יש מלא גופי תקשורת, עיתונאים, טוקבקים. כולם עליי. אחרי 4 דקות, כל מה שאני אמורה להתרכז בו, זה כל הפריפריה הזו שרק עסוקה בלצרוח. אני עוד לא יודעת מי נגד מי – וכולם באים בטענות. וככל שזה יכול להיות יותר פומבי זה יותר משמח אותם.

איך את מתחזקת את המסמך הזה, את החזון בשעה שאת בכל כך הרבה מלחמות פנימיות?

אי אפשר לתחזק

את מאמינה בשלב הזה?

יש לי דרך אחת, זה לוקח זמן בינו לבין המציאות – ומהי. אז לוקח זמן להבין שיש כל הרבה תוש"בעות, שאני לא יודעת מה הן אבל הן מנהלות את העסק. עכשיו זה לא עסק רגיל, כי אני לא שולטת בו שליטה ישירה. אני לא רואה מה קורה בעיתון ברמה היומית, אני לא שולטת בעיתון במובן הזה כי זה כלל שהחלטתי על עצמי כדי לא להיות בסיטואציות בעייתיות. אני יכולה ללכת אחרי, לעשות פוסט אבל אני לא רואה את העיתון. מה שאומר כמעט כל יום עדיין, יש לי פיגוע, שאני חושבת שהוא קטסטרופה בכל היבט אבל הוא קרה כבר.

אני לא יודעת דברים בסיסיים. אני לא יודעת שהתנצלויות זה דברים שלא עושים. ואם, אם מתנצלים אז שמים את זה בפונט הכי קטן – ליד מודעות האבל. אני לא ידעתי שיש תוש"בע כזו. אז איך אני יכולה להגיד לא לעשות את זה אם אני לא יודעת שיש את זה? אני לא יודעת.

השתרש איזה נוהל לא לבקש תגובות, לא צריך לבקש תגובות, כי אפשר לבקש אותן ברגע האחרון, אם בכלל, יחד עם דברים אחרים ..

אלונה, יכול להיות שאת הפכת או שינית את כיוון הספינה דווקא בגלל שלא ידעת איך מתפקדים בתוך הזירה הזו? יכול להיות שהכח שלך היה הערכים שכתבת והיו לנגד עינייך כל הזמן

הכח שלי הוא לגמרי הערכים שכתבתי. הם אפשרו לי לעשות המון שינויים. זה דוגמא שאני משתמשת בה הרבה, אבל זו דוגמא מאוד טובה בעיניי. יש לגלובס ועידה, ועידת העסקים של ישראל היא נקראת. אם הייתי, אצל המגשרת זוכרת שמסגרת התפקיד הזה אני אצטרך לעשות ועידות, אולי לא הייתי קונה את גלובס. אפילו בת מצווה לא עשיתי, אני באמת לא אוהבת לארח. לא אוהבת להזמין אנשים לשום דבר. אבל, לא זכרתי את זה.

ואני, למנכ"ל, בפועל, את גלובס, מתחילה חודש לפני הועידה. חודש לפני ועידה זה אומר, שיש גאנט סגור, שכולם כבר רשומים, שהכל די מאורגן. אף אחד לא שואל אותי – לא על מה, לא איפה, מי, כלום. זהו. זה שלי. ואני צריכה עכשיו גם לקחת את זה כאילו זה שלי. אני צריכה לבוא וגם להתלבש יפה ולארח, ו"טו אוון איט".

בשלב הזה אני לא לגמרי לבד, יש את נעמה, העורכת שהגיעה ויש את מיכל המאירי – שהיא, היום היא סוג של המשנה למנכ"ל. אני צריכה לעשות וועידה, אני לא יודעת איך עושים וועידה.

אנחנו מסתכלות ביחד על נקודה ספציפית, כמה נשים יש – מה אחוז הנשים, ומגלות שא' אף אחד לא סופר – שזה כבר מצביע על בעיה, ואז כשאנחנו סופרות אנחנו מגלות שזה מגיע ל19%. אני לוועידה עם 19% נשים, אין לי פנים לבוא. אין לי פנים לבוא, עדיין, לוועידות שהן בהן 10% ערבים וזה וזה .. אבל זה עוד קומפליקציה נוספת. אבל 19% נשים? אנחנו ב2018, מה? באמת? איזה פנים? 2 נשים קנו את העיתון, יש עורכת ראשית לעיתון, מה אני עושה עם הדבר הזה? ואז אני צריכה לקבל החלטה – או שאני מבטלת את הועידה, באמת זה היה המחשבות שהיו לי – נגיד לבטל, נגיד לא לבוא ונגיד להגיד כל הזמן אני לא לוקחת אחריות על זה, זה לא אני עשיתי – יש כל מיני אפשרויות ויש אפשרות של להכניס לנשים בכח. רק שהאפשרות הזאת, מתמטית היא בעייתית – כי גם המכנה עולה, לא רק המונה. וגם הפאנלים מתמלאים באנשים, ואז הם נהיים פאנלים לא טובים.

זאת אומרת שאם אני רוצה לצאת מזה בסדר, אני צריכה להוציא גברים לא רק להוציא נשים. אני מוציאה 20 מכתבים של אני מצטערת, הפעם בסוף לא תבוא לפאנל הזה, זה לבכירי משק ממש, בסדר? 20 מכתבים, אני נורא מצטערת .. לא יודעת .. ואין לי מה להציע כפיצוי, כמובן תהייה אורח שלי .. 20 גברים יוצאים, 30 נשים נכנסות באותו לילה. והאחוז עולה מ19% ל43% – ומסתבר שאפשר.

אני באתי לארגון לעשות בו דיסטראפשיין, כי ככה. זאת אומרת זו תעשייה שהיא גם לא ערכית וגם הפסדית. להיות הפסדי ולא ערכי זה ממש אידיוטי. כאילו מישהו ראה את נרקוס מפסיד כסף? אז הוא לא יהיה נרקוס, הוא יהיה משהו אחר, הוא יהיה אמא תרזה – אין בזה שום היגיון.

התעשייה הזאת, מכרה את עצמה לדעת. היא עדיין מוכרת את עצמה לדעת – לתוכן שיווקי, לקליק בייטים, לכותרות שליליות, ללא גיוון, לאלף ואחד דברים שבסופו של דבר אני לא רואה מישהו מתעשר מהם – אז למה לעשות אותם?

אז אני יוצאת מתוך תפיסת עולם, שעדיין לא הוכחתי אותה, אוקיי? אני עוד באמצע. למרות שכולם כאמור מאוכזבים כל הזמן ממה שלא הספקתי – אני באמצע. כשהתזה שלי אומרת שאם אנחנו נעשה את הדבר הנכון, יהיה מודל כלכלי שתומך בזה. עכשיו אני יודעת להסביר את תפעולית, אבל להגיד שהגעתי לשם? לא הגעתי לשם. אני עד עכשיו רק חסכתי עלויות בגובה התוכן השיווקי שהוצאתי מהעיתון. אז מצבי לא התקדם מי יודע כמה.

המילה אמון היא מילה מאוד אמורפית? אז אמרת גיוון, אבל תכלס איך מקדמים אמון – בזירה שהיא מאוד מורכבת?

הנייר שכתבתי אז, ב48 שעות האלה, דיבר על חזון, כשהחזון דיבר על אמון. המילה אמון הייתה שם מההתחלה. והיא גם הייתה מההתחלה אמון ופריון. אנשים אחר-כך שאלו אותי למה הפריון קשור?

היעדר אמון, מביא לירידה בפריון. זה גם הוכח בהמון דרכים, אבל גם אפשר לדמיין את זה. כי כשאין אמון אז יש יותר תביעות משפטיות, ויותר שירות לקוחות, ויותר באסה שזה גם פגיעה בפריון לכולם. ובגלל שזה עיתון כלכלי, חשבתי שהוא לא צריך לדבר רק על אמון, הוא צריך גם לתת את הסיבה הכלכלית.

מצאתי אגב, שאנשים מאוד מוטרדים מזה שכתוב שם גם פריון, וזה נורא לא משמח אותם – אבל אני עדיין חיה עם זאת מאוד טובה. לצד הדבר הזה, שהוא כמו החזון, שמתי גם תשעה ערכים. תשעת הערכים האלה הם כמו מתכון שהבנתי לאותו אמון. איך אמורים ליישם את האמון הזה.

אז שכתוב כבוד, סבלנות, מגוון דעות זה מבחינתי אמון. שכתוב מגזרים, לי כאישה, אם אני באה לוועידה ורואה שאין בה נשים – למרות שאני יודעת כמה נשים מעולות יש – זה בעיית אמון, כי זה לא מציג לי מציאות שאני מכירה אותה. אז מי קבע את המציאות הזאת?

קליקבייטים, כותרות לא קשורות, תמונות שהם גניבות דעת – כל הדברים האלה, הם בעיניי בעיית אמון. היעדר שקיפות, זה שהעיתונים דורשים שקיפות מכל מי שהם כותבים עליו, אבל אף אחד לא יודע עליהם – זה שאין להם ביקורת, זה שהם מסקרים – עיתונים כלכליים למשל מסקרים למשל חברות ציבוריות, חברות ציבוריות יש להן דו"ח אחריות תאגידית ודו"חות כספיים, ודוחות ודוחות ודוחות ושלושה עיתונים שעוקבים אחריהם כל היום באובססיביות, אבל העיתונים אין להם שום דבר מהדברים האלה.

אז מה את עושה עם זה?

אז הדו"ח אמון, אנחנו המצאנו את המושג הזה. בסדר? אין דו"ח כזה. יש דו"ח אחריות תאגידית, לתאגידים שהם מפוקחים. אנחנו לא תאגיד מפוקח, אנחנו ממציאים לעצמנו את הרגולציה – כי אין רגולציה. יש בו את החזון והערכים כדי שגם בחוץ יוכלו לאכוף אותם עלינו. הוא בעצם התחייבות של העיתון לעמוד בסטנדרטים האלה. טורים של מי שעומד מאחורי העיתון – גם השותפה שלי כתבה שם, וגם עדן כתב שם וגם עוד דירקטורים כתבו שם מי הם. אני אף פעם לא ראיתי, אני לא יודעת מי יושב באיזה דירקטוריון של אף עיתון, ומי משפיע עליו, מה חושב העורך של העיתון על העולם? מה תפיסת העיתונות שלו? אז זה יושב שם. יושב שם גם סוג של דיווח, מה עשינו בהלימה לאותם ערכים –ומה לא. אני מאוד גאה בדבר הזה, זה באמת מניע את המערכת קדימה. לצורך העניין הזה, התכנסתי, אני גם לא חשבתי, אני לא חושבת שאנחנו נהייה שם לבד, אני חושבת שעיתונים אחרים יצטרפו לדבר הזה, אני חושבת שזה חלק ממגמה שהיא לא רק שלנו, היא לא רק בישראל, היא עולמית. על אמון, ועל אימפקט, ועל אחריות חברתית. אני רואה משהו שהוא הרבה יותר גדול, ואנחנו רכיב בתוכו. ואני מאמינה שלרכיב הזה יכולה להיות השפעה מאוד גדולה ומאוד טובה.

אבא, מה היה אומר – על המקום שבו את נמצאת היום?

אבא שלי, היה מבסוט אש. אש אש אש. מבסוט אש.

אלונה, תודה רבה

תודה שנתתם לי את ההזדמנות.