"חשוב לי שהבנות האלה ירגישו שהם חלק משושלת העם היהודי, ומעריכות את התורה, וחשוב להן שהתורה תהייה אבני הדרך לבניין הבית שלהן. ומצד שני, חשוב לי מאוד שהן יצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן, ברמה שטוב להן ונעים להן, והן יצליחו למצות את האישיות והיכולות שלהן בכל דרך. אני מאמינה שיהיו בנות שטובות ברפואה, ויהיו מהנדסות, ויהיו בנות שטובות בספורט ויהיו בנות שיביאו את האומנות שלהן לקדמת הגלריות הישראליות".
מה גורם לאנשים לקום בבוקר בשביל לעשות שינוי בעולם? מה גורם להם להחליט לפעול? ומה הרעיון הגדול שמנחה אותם?
אני רוני לינדר, ואלו השאלות שאנחנו רוצים לענות עליהם בפודקאסט החדש שלנו, "על הדרך". בכל פרק, נראיין חבר או חברת רשת אחרים, על ההשפעה שלהם ועל איך נראית הדרך שעשו.
המרואיינת שלנו, היא חרדית שמנהלת בית ספר ייחודי, חרדי ממלכתי. בנוסף ללימודי קודש היא פותחת בפני תלמידות, דלת חדשה נוספת – של לימודי חול ברמה הגבוה ביותר, שיאפשרו להן להיות נשים חרדיות שהם גם רופאות, מהנדסות וכל מה שירצו להיות.
שלום ביתיה מלאך
שלום שלום
אז מה זה בעצם בית ספר ממלכתי חרדי?
בית ספר ממלכתי חרדי הוא בית ספר שמנסה לשלב בין שני דברים מאוד חשובים, מצד אחד בסיס של לימודי קודש שבו תלמידה תרגיש שהיא חלק אינטגרלי מהעם היהודי ומחזיקת השושלת ויש לה ידיעות ברורות ומסודרות בהלכה, בתורה, בידע עולם יהודי כללי כדי שהיא תוכל להעביר את השרביט לדור הבא.
ומצד שני, חשוב לנו מאוד לייצר מקום שבו התלמידות תוכלנה ללמוד לימודי חול ברמה הכי גבוהה כדי שהדלתות יפתחו להן לכל דבר שהן ירצו בהמשך החיים. לימודי החול יתמקדו גם בלימודי ליבה רגילים אבל מתמקדים, צורת העברה שלהם היא בצורה של פדגוגיה חדשנית.
מבחינת לימודי החול, אחד הדברים שחשוב לנו מאוד – גם לימודי ליבה, אם לומדים חול – אז בואו נעשה את זה בצורה הכי גבוהה, הכי מקצועית – מצד אחד. ומצד שני, חשוב לנו מאוד, שאנחנו נדע שהתלמידות שלומדות אצלנו, יש להן פדגוגיה חדשנית שהן מצליחות ללמוד גם בצורה עצמאית וגם לייצר צוות למידה – כי המטרה הגדולה, היא להכין אותם לחיים. ובחיים האמתיים לא לומדים בצורה פרונטלית. בחיים האמיתיים יש צוות שעובד על פתרון בעיה, ואנחנו רוצים לתת להם את הכלים האלה. העולם מתחדש כל הזמן וחשוב לנו שהלמידה העצמית תהייה חשובה, ותלמידות ירגישו שהן מצליחות ללמוד בצורה עצמית, טובה, נכונה ולהגיע לתוצאות טובות.
אם את צריכה לאפיין את הבנות, שלומדות אצלך – איך היית מאפיינת אותן? מה החתך? מי הן?
בחברה החרדית יש כיום תנועה מאוד גדולה של חשיבה. קבוצות חשיבה של אנשים שמצד אחד הם אומרים אנחנו רוצים להישאר חרדים, חשוב לנו מאוד לשמור תורה ומצוות, חשוב לנו מאוד לשמור את המסורת שלנו וללכת בדרך של המשפחה הרגילה. ומצד שני, אנחנו לא רוצים לוותר על שותפות בחיים האזרחים, על פרנסה, על יצירת מקום בטוח שבו אנחנו נצליח לשלב גם וגם. ובשביל לייצר גם וגם צריך עמוד שדרה מאוד מאוד יציב.
משפחות שמגיעות אלינו, הן בדרך כלל משפחות במקום הזה, שמחפשות, ששואלות את עצמן מה נכון וטוב להן, באופן אישי, אינדיבידואלית למשפחה שלהם – שזה כולל עמוד שידרה מאוד יציב למקום של העבר שבהם הם היו, ומצד שני להסתכל מה נכון להם – אם הם טובים בעריכת דין, אז הם ינסו לחפש את המקומות שהם יצליחו לשלב בין הקודש לחול.
אגב, הבנות מגיעות מזרמים שונים בחברה החרדית?
רוב הבנות מגיעות מהזרם הליטאי, יש בנות שמגיעות מחסידיות מסוימות, שמודעות למחירים שהם הולכים לשלם בבית ספר, והם טוענים שהמחירים בבית ספר, בשהות של הבת בבית ספר, יהיו גבוהים יותר מאשר במקומות האחרים.
ויש לזה ביקוש גבוה?
התחלנו עם תשע תלמידות אמיצות שאמרו לי, "ביתיה, אנחנו איתך". יש לנו ביקוש מטורף, בשנה האחרונה, היה לנו את הביקוש הגדול ביותר במנח"י יסודי כי אני חושבת שאנשים מבינים שיש אפשרות לשלב גם וגם. יש לנו היום מאה שבעים תלמידות בבית הספר ולשנת הלימודים תש"פ היה לנו ביקוש של מאתיים ארבעים תלמידות לכיתה א'.
ואיך באמת בוחרים את התלמידות המתאימות?
ברמת עיקרון חשוב לנו לשמר, ולכן יצרנו תקנון, שהוא תקנון שעבר מבחינה משפטית במשרד החינוך שבו הוא משלב בין משפחות שהן חרדיות ומוכיחות שחשוב להן הלכה, ומצד שני הן מוכנות להתמודד עם האתגרים החדשים שיהיו בבית ספר.
תני לי דוגמא לשניים שלושה אתגרים כאלה, למשפחות החרדיות?
אתגר ראשון בעיניי זה הורים מעורבים בתהליכי הלמידה. עד כה בבתי ספר של בנות, אימהות מגיעות פעמיים בשנה לאספות הורים, שהן בעצם אספות אימהות בלבד. ולפעמים יש מסיבה אחת שאימהות מגיעות. לאבות אין שום כניסה לבית ספר של בנות. אני מאמינה שחינוך של ילדה מבוסס על בית שבו זוג ההורים או כל המשפחה, אבל נדבר על זוג הורים מחנך את הילדה בבית, ויש חינוך בבית ספר, ויש קשר אינטגרלי כל הזמן בן החינוך בבית הספר לחינוך בבית. ולכן אני חושבת ששני ההורים אמורים להיות מעורבים בחינוך של הילדה גם בבית הספר. ולכן, ההורים מגיעים לאספות ההורים – ביחד.
זו דרישה?
זו בקשה שלנו. לא כולם עומדים בזה כי לא כולם עדיין מכירים את התרבות. ויש לנו פעם בשנה, יום שהוא בוקר לימוד אבות ובנות שהמטרה שלנו, היא להכניס את האבות לתוך בית הספר, כיוון שאנחנו מאמינים שהאבות הם חלק אינטגרלי מהחינוך של הילדה. זה חשוב לי שהם יכירו את בית הספר, הם יכירו את רוח בית הספר, והם יבינו שאחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא, ואז גם העבודה בבית היא מסונכרנת עם העבודה של בית ספר.
איזה אתגר נוסף יש למשל?
אתגר נוסף זה האינטרנט. יש הרבה משפחות שיש אינטרנט בבית אבל לא מדברים עליו. יש מחשב בבית והוא משמש לסרטים וחלילה להגיד מה קורה בחוץ. הבאנו את האתגר הזה שהוא אתגר מאוד מאוד מהותי בחברה החרדית, ואנחנו מנסים ללמד את הבנות איך עובדים עם מחשב. המחשב הוא כלי עבודה. המחשב מבחינתנו משמש ללמידה, לאיסוף חומר. נכון, חשוב לנו שהאינטרנט יהיה מסונן, שהתכנים יהיו בפיקוח הורים או מבוגר אחראי, בהחלט. אבל חשוב לנו שיתמודדו עם האתגר הזה, שאחרת הן עלולות להגיע אליו לבד, כיוון שאין להם הדרכה הם יכולים להגיע למקומות הפחות טובים שאנחנו לא רוצים.
ואת כל הדברים האלה אתם מציגים מראש, בפני המשפחה, לפני הקבלה של הבית לבית הספר – ומצפים להסכים לזה?
אחד הדברים שאני עושה בראיונות, ראיונות הקבלה הם עם זוג הורים, בדרך-כלל, אני מדברת איתם על כנות. בבית הספר אצלנו אין שטיחים, אין שטיחים כי הכל על השולחן. ואני מספרת להם מה קורה בבית הספר, מה האתגרים שהם הולכים לחוות ביחד אתנו.
אבל אני אומרת להם במקביל, שיש לנו צוות מקצועי שייתן להם את כל המענה ואת כל ההכנה כדי להתמודד עם האתגרים האלה. יש לנו יועצת בית ספר מדהימה, פסיכולוגית, סגנית בבית ספר, וכל צוות ההוראה – אנחנו מסונכרנים עם חזון בית הספר, כדי שאנחנו נדע כולנו לאן אנחנו הולכים.
יש כאלה שנבהלים, בשלב הזה, וחוזרים בהם?
בוודאי. ויש תופעה, פנתה אליי היום בהודעה, אמא, שראתה אותי שנה שעברה, ונבהלה נורא, ואמרה לי – "אני מצטערת, את מקסימה, את מדהימה, אבל לא בשלב הזה". ובאה לבקש השנה. אחרי שהייתה להם שנה של כאבי בטן, באה השנה לבקש להיכנס. ולצערי הרב, הכיתות מלאות. אז עם הרבה רצון, אני לא יכולה להכניס אותה.
אבל יש הורים, שאצלם, התהליך הוא יותר ארוך, שההבנה שאפשר גם וגם – שאפשר לשלב בין שני הדברים, וזה אתגר גדול גם כלפי עצמם, מי הם ומה חוט השדרה שהם יצליחו לשמר כדי לא לפחד מהאתגרים בחוץ. ואי אפשר גם לשכוח את המשפחה המורחבת, את הקהילה שבה הם נמצאים, שזה אתגר לא פשוט.
איך הכל התחיל, איך נולד הרעיון של הקמת בית ספר כזה?
התחתנתי בגיל 19, בגיל 19 השאיפה הגדולה שלי הייתה להקים בית של תורה, שבו אני מורה, אני המפרנסת ובעלי היקר יושב ולומד תורה.
במהלך החיים המשותפים שלנו, שינינו קצת את דעותינו, עדיין היה חשוב לנו להקים בית של תורה, מסודר, ברור. במהלך השנים המשותפות שלנו, אני עבדתי ופרנסתי, ולאט לאט בעלי הבין שהוא צריך לחפש דרך נוספת שהוא יכול לבטא את עצמו. והוא התחיל לעבוד, הוא היה מנהל של עמותה. היו שני אירועים שהובילו אותנו, לחשיבה קצת אחרת, ולפתיחות.
הילדים שלי נכנסו למוסדות לימוד חרדים. הבנות התחילו בבית יעקב, קלאסי, רגיל. החיים היו נראים נינוחים ורגילים. הבן שלנו נכנס לחדר, שכונתי, מעולה. והכל היה נראה רגוע. ולאט לאט הבנו שהילדים שלנו עוברים בדיוק את מה שאנחנו עברנו – לטוב ולמוטב. כשזה היה טוב – הכל היה בסדר – והיה הרבה דברים שהסתכלנו עליהם כאנשים בוגרים וראינו נקודות שאמרנו, לעצמנו, בנקודות האלה, החברה החרדית ומערכת החינוך החרדית זקוקים לשדרוג. וכשניסיתי לפנות לצוותי ההוראה, אף אחד לא הבין מה אני רוצה. אף אחד לא הבין למה זה כואב לי, ומה החזון ומה השאיפה.
מה למשל, מה כאב לך למשל?
כאב לי שאין מקום לאינדיבידואלית, שאין מקום לפוטנציאל האישי. לראות ילדה שמגיעה לבית ספר, ואת האישיות הגדולה שלה, ואת היכולות שלה לתרום, ולא כולן נמצאות באותו עדר ואותו שטנץ. זה אחד הדברים שמאוד כאבו לי.
אביגיל היא הבת הקטנה שלנו, יש לי 2 בנות, שלמדו בבית יעקב ונהנו וקיבלו הרבה ערכים. כיוון שאני אמא מצד אחד מעורבת ומצד שני קצת ביקורתית – רציתי לשפר דברים. לכן כשהגיעה אביגיל שלנו לגן חובה, חשבנו מה תהייה המסגרת המתאימה ביותר לאביגיל. האופציה, להגיע לבית ספר, שבו לומדות 2200 תלמידות, אין יחס אישי, אין משהו מאוד מכוון לחדשנות, לפדגוגיה, לשילוב, היה לי מאוד קשה, מאוד כואב, ולכן הייתי חלק אינטגרלי מקבוצת ההורים שניסתה להקים את בית הספר.
דבר שני שקרה, זוג חברים מאוד טובים שלנו, יצא בשאלה. הזוג חברים הזה, היה ונשאר חברים טובים שלנו. החברות ביננו, הייתה חברות מאוד לימודית, ופנימית עמוקה. שבה דנו בהרבה מועקות בחברה החרדית. וכשהם יצאו, הרגשנו קצת בודדות. ואז החלטנו לעשות לעצמנו רי-סטרט על החיים שלנו. ולשאול את עצמנו מי אנחנו, מה חשוב לנו באופן אישי, מה חשוב לילדים שלנו, ואיך אנחנו רוצים לראות את עצמנו כמשפחה בעוד עשרים שנה.
אחד הדברים שהבנו זה החינוך, שאותו אנחנו רוצים לשנות ולשדרג. הדבר שהשני שהרגשנו זה איזשהו מקום לביטוי אישי שלנו. ואז החלטנו שאנחנו יוצאים ללימודים. היה לי תואר ראשון בחינוך מיוחד אקוויוולנטי, העברתי אותו לתואר ראשון אמיתי בחינוך המיוחד. המשכתי ללימודים של תואר שני בניהול מערכות חינוך. בעלי, לא היה לו תואר, הוא היה תלמיד ישיבה. התחיל ללמוד תואר ראשון והמשיך אחר-כך ללמוד תואר שני באוניברסיטה העברית במדיניות ציבורית. וחשבנו, שלפני שאנחנו מנחילים לילדים שלנו את הערכים שאותם אנחנו רוצים, בואו נעשה את זה בעצמנו ולכן גם אני וגם בעלי, הלכנו ללמוד כדי להבין קודם כל, מה התהליך, ולקבוע איזה יעדים חדשים שאליהם אנחנו רוצים להגיע.
את הילדים האישיים שלנו אנחנו שולחים את כולם ללמידה, וכמה שיותר אקדמית, מותאמת לאישיות של כל אחד ולפוטנציאל, כדי לדעת שאנחנו מצליחים לייצר אנשים טובים, ישרי דרך, יהודים כשרים ושמצליחים לתרום לחברה.
עד כמה אתם יוצאי דופן? בחברה שלכם? או שיש עוד משפחות כמוכם?
בהתחלה היינו יוצאי דופן מאוד.
בשנת 2014, קם המחוז החרדי ואיתו בירושלים קמו שתי ישיבות תיכוניות חרדיות ובית ספר יסודי בנים, תחת ממלכתי חרדי. שהחזון היה להגיד שמצד אחד אנחנו מלמדים לימודי קודש בצורה המסורתית והטובה, ומצד שני אנחנו מכניסים לימודי ליבה מלאים כדי לייצר עתיד טוב יותר לילדים.
כשראיתי שאפשר להקים, קמנו קבוצת הורים שבאה ואמרה – נכון שאצל הבנים אין לימודי חול בכלל, אבל גם אצל הבנות יש לימודי חול, אבל ברמה מאוד בינונית. ואם אנחנו רוצים להיות מקצוענים, אז בואו נייצר מקום גם לבנות. לקח המון זמן, עד שמשרד החינוך ועיריית ירושלים הבינה את הצורך המאוד גדול בשילוב הזה. אני חייבת לציין כמה אנשים מאוד מהותיים בתוך התהליך, מאיר שמעוני, מנהל מחוז ירושלים שהיה גם מנהל המחוז החרדי ומשה (קינלי) טורפז שהיה מנהל מחלקת החינוך בעיריית ירושלים. כשביולי 2014 הקימו, הרימו את הכפפה, ואמרו גם אנחנו מוכנים לפתוח בית ספר בנות ברמה שהוא ישלב גם וגם. ברמה הזו, היו המון שאלות ודיבורים, ושאלות מה אנחנו רוצים שיהיה? האם אנחנו רוצים שיהיה יותר לימודי ליבה? האם אנחנו רוצים יותר לימודי קודש? מי האנשים שיהיו? היו הרבה שאלות והרבה אנשים מבולבלים.
ב25 ביולי, היה לי ראיון לפיקוח בחינוך מיוחד, בשעה 18:00 בערב הודיעו לי שלא התקבלתי. בשעה 20:00 בערב, אמרו לי – רגע, אבל את מתאימה לבית ספר, למה לא תנהלי בית ספר? לא הרגשתי ראויה ומתאימה, לכן לא הגשתי מועמדות. משרד החינוך פנה אלי וביקש ממני שאני אקח את האתגר המקסים הזה. חשבתי המון. חשבתי גם מבחינה אישית, משפחתית, קהילתית. איפה זה מתאים לי, איפה זה יפגוש אותי, את בעלי, את הילדים. ובסופו של דבר אמרתי, אם אנחנו בסוף יולי, וזה המקום שבו אני נמצאת כיום, אני לוקחת את זה, כי אני מאמינה במה שהולך להיות.
כשקיבלתי את המינוי, בראשון באוגוסט, חשבתי שזה סיפור מאוד דרמטי, אבל לא ידעתי אפילו איך לתקוף את זה. זה נשמע ביטויים מאוד יפות, "בואו נשלב לימודי קודש וחול ביחד", ומאז אני לומדת. ומאז אני שואלת את עצמי כל בוקר למה, למה חשוב למה חשוב שאני היום, ביתיה מלאך. אעמוד בניהול בית הספר, ומה החשיבות הגדולה שאני אוביל לקהילה שלי, גם היום בהווה. וגם עם ארבע צעדים קדימה לעתיד.
ומה התשובות שאת נותנת לעצמך?
התשובות שאני נותנת לעצמי, כיוון שאני מגיעה מתוך החברה החרדית, השמרנית, הקלסית, למדתי בבית יעקב, אני מכירה את המטריה, למדתי בסמינר החדש שהוא סמינר דגל, למדתי הרבה, התפתחתי שם מאוד, קיבלתי עמוד שדרה מאוד חזק – וכיוון שאני מגיעה מתוך המערכת, יש הרבה דברים שחשבתי לעצמי שאנחנו צריכים לשדרג בתוך המערכת. וכשאני חושבת על. שדרוג המערכת, חשבתי לעצמי, שאני כיום, בסוף יולי 2014, אולי אני האדם הנכון לעשות את זה
דיברת הרבה על הצורך בפתיחות, מצד המשפחות, בצורך בגמישות, איך באמת מגיבים לזה בחברה החרדית?
כשהקמנו, והיה נראה לחברה החרדית, שזה איזושהי אפיזודה, מאוד קטנה, מאוד חולפת – אף אחד לא הגיב לזה. היום, כשיש לנו קמות תלמידות מכובדת, עם רישום מכובד לשנה הבאה, התחילו התנגדויות
אז בואי נדבר באמת על המחירים ועל התגובה של החברה?
החברה החרדית היא חברה שמרנית. מבחינתה, כל מעשה שהוא לא בדיוק בתלם, בזרם, הוא נידון מיד להתנגדות. כשהיינו קטנים והיינו תשע תלמידות חביבות, אז היינו איזשהי אפיזודה חולפת. כשגדלנו והתרחבנו והיום אנחנו זרם משמעותי עם ביקוש גדול מאוד לבית הספר, גם החרדים הקלסיים, מבינים שיש פה אירוע דרמטי שצריך להתנגד לו.
אני נתפסת אצל אנשים מסוימים בחברה החרדית כמנסה לחלן את הבנות, כמנסה לשנות את דרך האבות הקדושה.
אני חושבת שחלק גדול של ההתנגדות, בחברה החרדית, למפעלים כמו המוסד שאת הקמת ומנהלת, הוא בעצם החשש מפני החילון, הפחד מזה שאולי הבנות, התלמידות יפתחו לעולמות חילוניים יותר, ואולי קצת יזנחו את הדת? מה את עונה למבקרים, על ביקורת כזאת?
אני חושבת שכשמבינים מה המשמעות של חילון, מבינים איך לחשוב אחרת. אני חושבת שכשלתלמידה יש עמוד שדרה יציב, שהיא מבינה מה המהות שלה, שהיא מבינה שהיא יכולה ללמוד לימודי קודש, ברמה מאוד גבוהה, ולייצר לעצמה בסיס יציב ערכי של האישיות שלה, אחר-כך היא יכולה להוסיף מקצועיות ולימודים נוספים – ולייצר את עצמה, להוסיף לעצמה ביסוס.
אני חושבת שהפחד הגדול מחילוניות, מלחלן את התלמידות הוא אובדן דרך. וכשיש דרך שהיא סלולה וברורה, ומייצרת עמוד שדרה מאוד מאוד יציב – אנחנו לא מפחדים.
ולשיטתך, אין התנגשות בין חרדיות לבין השכלה גבוהה?
ממש לא. אני חושבת שלהפך. ככל שיהדות עמוקה יותר, מובנת יותר, ברורה ופשוטה ככה החשש מחילון הוא הרבה פחות גדול. כשאנחנו מוכנים לפתוח ולדבר על הדברים, אז הדברים הם בהירים והחשש הוא פשוט, ואין חשש כמעט. אבל יש כתבות בעיתונים, ויש הפגנות קצת ליד בית ספר, ויש כל מיני מילים וביטויים כלפיי וכלפי המשפחה שלי.
איך את מתמודדת עם כל זה? זה לא פשוט
דבר ראשון יש לי סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא מאוד מאוד גדולה. כשפתחתי את בית הספר, באותו אוגוסט מכוונן 2014, פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו אם החלטת שזה הייעוד שלי, לא ביקשתי ולא רציתי אותו – אבל אם החלטת שזה הייעוד שלי – אני מגיעה מהחינוך המיוחד – תלחץ לי על היד. ובמהלך החמש שנים האחרונות, שהיו אינטנסיביות ומורכבות, בקטעים הקשים והכואבים הוא היה שם ולחץ לי את היד. אז דבר ראשון, הסייעתא דִשְׁמַיָּא מלווה אותי בכל התהליך.
הדבר השני, אני מאמינה מאוד במה שאני עושה ואני חושבת שאנשים שמאמינים במה שהם עושים, הם מצליחים לייצר לעצמם את הדרך, בצורה ברורה, פשוטה ואיכותית. הצלחתי להביא לבית הספר צוות מדהים, שנמצא איתי יד ביד, ותומך בכל התהליך. כשהדברים הם פשוטים, מקצועיים מאוד ונכונים גם כשיש התנגדות, הדרך שלנו היא ברורה, סלולה וישרה ולכן זה פחות מטריד אותי.
איזה אסטרטגיות יש לך כדי להתמודד עם התנגדויות כאלה? או לעזור למשפחות להתמודד עם התנגדויות כאלה?
דבר ראשון, הקמנו צוות בית ספר שהוא מכיל, מקצועי, מבין והוא מודע לכל ההליך שקורה. והוא תומך במשפחות בבית הספר. במקביל לוועד הורים, שגם הוא נמצא איתי ביחד באותה סירה. אנחנו ביחד מנסים לחשוב על אסטרטגיות. אני לא מאמינה במלחמות, אני אשת שיח ומי שמעוניין לבוא לדבר איתי, גם אם הוא מתנגד לדעתי, דלתי פתוחה תמיד. אני משתדלת מאוד לא להיכנס למלחמות או למריבות, אלא באמת להסתכל עליהם מהצד, ולראות אותם חולפות. כי הרבה פעמים זה הכלב נובח והשיירה עוברת. כי בית הספר כבר קיים. בית הספר קיים ומצליח. בית הספר לא מתרגש מכל קריאה כזו או אחרת, אנחנו יודעים מי אנחנו, אנחנו יודעים במה אנחנו טובים, ולא מלחיץ אותנו העניינים האלה מבחוץ.
העובדה שמדובר בלימודי בנות, זה מקל עלייך להכניס את כל החידושים ולהתקדם קדימה? זה אולי פחות מאיים על החברה החרדית?
ברמת העיקרון כן. אני רוצה ללכת קצת היסטוריה. בשנת 1918, קמה אישה אמיצה מאוד בשם שרה שנירר והליטה שהיא מקימה את בית יעקב. היא הקימה את בית יעקב כי היא ראתה את המצב של הבנות החרדיות ב1918. היא ראתה מה קורה ברחוב היהודי, היא ראתה מה קורה ברחוב הכללי. קמה שרה שנירר ואמרה בואו נייצר משהו, איזשהו מוסד, שהבנות יצליחו לשלב גם וגם.
תחילת דרכה של שרה שנירר הייתה לקחת קבוצת בנות ולתת להן תוספת של לימודי יהדות. זה לא הלך, ולכן היא חשבה בחשיבה מערכתית יותר, היא אמרה בואו נקים מוסד, שהוא בעצמו ישלב בין קודש לחול. מצד אחד היה חשוב לה מאוד לתת להן הרבה מוסר, הלכה, אהבת תורה, יראת שמיים ומצד שני בבית יעקב למדו שפות, למדו מתמטיקה ברמה גבוהה וספרות ושילבו בין לבין. אז קודם כל הבסיס אצל שרה שנירר היה בסיס שמשלב בין קודש לחול, נכון שההתמקדות שלה היה בהחלט בקודש. אבל אי אפשר להתעלם מהרצון של שרה שנירר, להביא את הבנות החרדיות ללמידה מקצועית מאוד.
הסיסמא שמזוהה מאוד עם שרה שנירר זה "אבא אברך, אמא מורה" – ובהחלט לשרה שנירר הייתה מטרה מאוד גדולה לייצר מקום שהוא בטוח ונעים גם להיות בן תורה וגם לפרנס. הסיסמא של מורה באותה תקופה, שלא היו מורות, יכולה להיות קצת אחרת, בתקופה שיש עודף מורות. בואו ניקח את המקצועיות ונוביל את זה לתחומי דעת אחרים וטובים.
ואם את רואה את עצמך כסוג של ממשיכת דרכה, אז איפה את רואה, אז מה החזון? כשאת מסתכל 5, 10 שנים קדימה, מה החזון שלך לכל הדבר הזה?
אני רואה את עצמי בהחלט ממשיכת דרכה, אני לא נכנסת לנעליים המאוד גדולות של שרה שנירר המיוחדת, אבל אני חושבת שהיא התוותה לנו דרך מאוד ברורה של שילוב בין קודש וחול בין ביסוס יהדות מאוד עמוק, לבין לבדוק את אתגרי התקופה ולהתאים את עצמנו, והלמידה בתוכנו למה שקורה, מתוך הראייה לטווח ארוך, שבו התלמידות שלנו, ישולבו בחברה הישראלית הכללית. וחשוב לי מאוד שהן ישמרו על עמוד השדרה היציב היהודי שלהן, וימשיכו את זה גם לדורות הבאים, ומצד שני – להביא את הפוטנציאל הטוב שלהן, למצוא את הנקודות החזקות שבהן, ובהן הן תצלחנה להשתלב בחברה ברמה הטובה ביותר והמקצועית ביותר.
האג'נדה שלי אומרת שאם עושים משהו, בואו נעשה אותו הכי טוב. אם עושים משהו, בואו נחשוב, בואו נבדוק, בואו נבחן את השטח ונבדוק מה הדברים החשובים ביותר שצריך כדי לקדם תלמידה שתצליח לייצר עמוד שדרה יציב ותצליח ללמוד מקצועות שבהן היא טובה ובהן היא תצליח לתרום לעצמה, למשפחה שלה ולמדינה.
אנחנו מדברות על בית ספר יסודי צומח, הכיתה הגבוה ביותר היא
כיתה ה
ומה בעצם יקרה עם התלמידות האלה, שעברו לימודים כל-כך אינטנסיביים, מקצועיים, מה יקרה כשהן יגיעו לכיתה ז'? הרי אין מסגרת דומה, או האם יש בעצם מסגרת דומה שיכולה לקלוט אותן מכיתה ז' ועד סוף לימודיהן?
אחת השאלות הגדולות ששאלנו את עצמנו כשפתחנו באותו אוגוסט מכונן, 2014, מה ההמשך שלנו. בדקתי את השטח בירושלים, יש סמינרים טובים מאוד שיקבלו את התלמידות. יש סמינרים שמשלבים יותר חול, יש פחות. באופן אישי יהיה לי מאוד חשוב שהתלמידות שלנו ממשיכות בדרך שתתן להן אופציה לקדם את האישיות האישית שלהן עם הפוטנציאל שטמון בהן. במידה ואנחנו נראה שהמוסדות שנפתחו מתאימים להן – הן יכולות להשתלב שם. במידה ואנחנו נדע שהמקומות בשוק לא בדיוק מה שרצינו, אנחנו נפתח מקומות משלנו.
אז הנה יש לנו כותרת! יש סיכוי לתיכון במתכונת דומה?
אכן
בחזונך, בית הספר הוא בעצם מודל שעל פיו כל מערכת החינוך החרדית יכולה לפעול או שהוא מעין בוטיקי כזה וככה הוא יישאר?
הייתי מאוד רוצה שהוא יישאר בוטיקי, אבל הייתי מאוד שמחה, לדעת, ליידע הורים, במשפחות שיש להם אפשרות אחרת. אני חושבת שבית יעקב מהווה להרבה משפחות את המקום האידיאלי והטוב ביותר לצמיחה ולגדילה – וזה בסדר גמור.
אני חושבת שחשוב מאוד, שהורים, בחיפוש אחרי דרך נוספת שמלשבת גם וגם – ידעו שקיימת האופציה, והיא אופציה טובה והיא אופציה שיכולה לקדם את עצמם ואת הילדה שלהם, לרמה הטובה ביותר שמתאימה לה.
את חושבת שיש היום מספיק אנשי חינוך בחברה החרדית ששותפים לחזון הזה שלך?
בהחלט. הציבור החרדי שהולך וגדל, גם הגוונים בו הולכים וגדלים. ויש בו קבוצות של נשים יקרות ומיוחדות שמוכנות לקחת חלק, ומוכנות להבין, ליישם את המציאות שבתי ספר מגוונים, משתנים ועם הפנים לעתיד.
אני לסיום, אשאל אותך באופן אישי, בתך, אביגיל, היא תלמידה בבית ספר?
אכן.
ואיך זה מתנהל הדבר הזה?
כשהקמתי את בית הספר ובאתי לאביגיל שלי, ואמרתי לה שאני הולכת לנהל את בית הספר ובעצם אני הולכת להיות המנהלת שלה – היא הסתכלה עליי בעיניי התום שלה ואמרה לי: "אמא כשאת תהיי המנהלת, בבקשה, תמשיכי לחייך". וזה המוטו שלנו בעצם, אנחנו ממשיכים לחייך. אנחנו מחייכים, אנחנו אוהבים את בית הספר, אנחנו מעריכים את הילדות שלנו, אנחנו מכבדים אותן. וכיוון שאני יודעת שאלו יהיו דור העתיד, וזה מה שעומד לנו ממש על שולחן העבודה כל הזמן. אנחנו היום מחנכים את דור העתיד, וחשוב לנו לעשות את זה בצורה הכי טובה, הכי נכונה.
ומה החלום שלך בשביל הבנות האלה? מה בשבילך יהיה שיא הגאווה?
חשוב לי שהבנות האלה ירגישו שהם חלק משושלת העם היהודי, ומעריכות את התורה, וחשוב להן שהתורה תהייה אבני הדרך לבניין הבית שלהן. ומצד שני, חשוב לי מאוד שהן יצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן, ברמה שטוב להן ונעים להן, והן יצליחו למצות את האישיות והיכולות שלהן בכל דרך.
אני מאמינה שיהיו בנות שטובות ברפואה, ויהיו מהנדסות, ויהיו בנות שטובות בספורט ויהיו בנות שיביאו את האומנות שלהן לקדמת הגלריות הישראליות, וחשוב לי שכל אחת תרגיש שהיא נמצאת בבית ספר וזה המקום המושלם ביותר בשבילה – לקדם את עצמה ואת האישיות שלה.
חזון נהדר, אני מוכנה לחתום עליו
ככה לסיום חמש שאלות בזק. אני שואלת, ואת עונה ככה מהמותן, בלי לחשוב יותר מדי
אם לא הייתי מנהלת הייתי?
גניטיקאית
הדבר הראשון שאני עושה בבוקר?
שותה קפה
מי הכי חשוב לי שיהיה גאה בי?
המשפחה שלי
אם היה לי מיליון דולר, מה הייתי עושה?
מקימה עוד בית ספר
אם היו כותבים עלי ספר, מה הייתה הכותרת שלו?
מימוש הפוטנציאל
תודה ביתיה מלאך
תודה