“פתאום, אני יכול להרים טלפון לרופא מקופה מתחרה ולהתייעץ. ואני יודע – נצא מזה מחוזקים”

ד”ר אסי סיקורל הוא רופא כפר בנגב, מתמחה במנהל רפואי בהנהלת סורוקה והנהלה ראשית של שירותי בריאות כללית


“בימים האחרונים, כשכל יום נראה מינימום כמו שבוע, אנחנו מבינים כולנו איך הקורונה הופכת להרבה יותר מרק משבר בריאותי. 
משברים גדולים חושפים את נקודות החולשה של מערכות. כל חולשה מועצמת לדרגה קריטית, ומחייבת טיפול ושינוי מהיר. יש לי בשורה רעה, אבל גם בשורה טובה: המגפה היא קודם כל אתגר וקושי, אבל לאורך זמן – זאת הולכת להיות גם הזדמנות.

אני בר מזל להיות היום בצומת ייחודית במערכת הבריאות הישראליתוזוכה לראות, להבין ולחבר בין חלקים שונים ומשלימים של המערכת. אני קודם כל רופא כפר – אז אני עובד בשטח מול מטופלים וגם עם צוותים ביישובים אחרים. כחלק מההתמחות במנהל רפואי אני עובד באגף האסטרטגיה של הנהלת הכללית ומנסה לתרום לאנשים שעוסקים בהתווית מדיניות וחשיבה על התרחישים שעוד צפויים לנו. ולבסוף, התבקשתי לחזור לסייע לתקופת המשבר בבית החולים סורוקה שם הייתי מתמחה עד לאחרונה.

בכל המקומות האלה, ואל מול כל האתגרים שיש לכולנו במערכת, יש דברים שעוזרים לפעול – כמו רשת מעוז. מה שמיוחד ברשת זה הקשרים והחיבורים שהיא יוצרת. כשאתה חלק מהרשת הזאת, אתה מתוכנת אחרת – לעבוד ביחד. זה כוח שמניע אותך אחרת.

אתאר לכם יום שלי.
בוקר של תחילת השבוע. עומס ואינטנסיביות כמו שימי הקורונה יודעים – מתחיל את הבוקר במרפאה. רואה מטופלים בטלפון, בוידאו, במרפאה ובביקורי בית לקשישים בבידוד הגנתי. רצף שיחות, מפגשים, טיפולים, ועכשיו גם ישיבות במערכת זום. קיבלתי משלוח, חשוב. תרומה של ציוד מגן לצוותים הרפואיים. אם יש משהו שחסר היום לכולם, גם לרופא בחדר המיון וגם לאחות במרפאה – זה מיגון. המשלוח הגיע מחיבור של חברת רשת שדאגה לשיתוף פעולה עם קבוצת מייקרים עם מדפסות תלת מימד. המייקרים התחילו מהר לייצר ציוד מגן ולהעביר אותו אלינו.

מצאתי את עצמי בנסיעה בין הכפרים והיישובים בנגב. עובר ומחלק ציוד מגן – מסכות פנים שיעזרו לצוותים הרפואים להמשיך ולתת מענה בריאותי מצד אחד ולשמור על הבריאות שלהם עצמם מצד שני.

כשאני בנסיעה, מתקשר אלי חבר רשת שמשמש כמנהל הישיר בהתמחות בהנהלה הראשית. אנחנו מדברים על השינויים שהולכים לרדת כהנחיות לקופות החולים. שינוי במערכת ההפעלה שלהם, למשל חלוקה למשמרות. אנחנו יודעים שיש לדבר הכביכול טכני הזה הרבה השלכות, אז אני מעביר את התחושות שלי שמבוססות על העבודה במרפאה ושיחות עם חברים ואני יודע שהתובנות שעולות מהשטח יעברו לקביעת המדיניות.

מגיע חזרה למרפאה ומתחיל רצף של שיחות אינטרנטיות עם מטופלים. בין לבין נכנסת שיחה מחברת רשת. היא מתייעצת: יש אתגר של כוח אדם רפואי, כולנו יודעים. אבל האם יש לנו פתרונות יצירתיים? מה למשל עם מי שלמד רפואה בחו”ל וחזר לארץ ועוד צריך לעשות מבחנים, אולי הוא יכול להתחיל לקבל מטופלים?

וזה חיבור ישיר למחלה הכי גדולה של המערכת שלנו. אנחנו רגילים להסתדר במערכת הזו – לבד. כל אחד לעצמו. כל מוסד בנפרד. בתי החולים לחוד מהקהילה. משרד הבריאות לחוד מבתי החולים. לא כי מישהו רע, לא כי משהו לא נכון. ככה המערכת בנויה: מעט כסף, גורמים רבים שרבים על מעט כסף. טבעי שתצא מזה עבודה סוליטית, לא משתפת, מתחרה.

בימים כאלה אנחנו צריכים עוד הרבה מאוד גורמים שיפעלו יחד, כדי שנצליח לייצר שינוי. אני צריך אנשי מקצוע מחוברים שיעבדו איתי על המשימה שלי, המשימה שלהם, המשימה שלנו. וחיבורים ברשת מאפשרים עכשיו לעבוד טוב ויעיל עם רמת אמון בסיסי גבוהה.

איך במשרד הבריאות ידעו מה המרפאות הקטנות צריכות אם לא יהיה להם סנסורים במקומות האלה? ואיך המרפאה תצליח לבקש ולהשיג מהמשרד את מה שהיא צריכה אם היא לא יהיה לה קו טלפון שאפשר להתקשר ורגע פשוט להסביר?

או קופות שמתחרות ביניהן. לפעמים זה חיבור עם רופא במרפאה שכביכול מתחרה לקופה לה אני משתייך, אבל מאפשר למידה מהירה הדדית ששנינו צריכים ודחוף.

פערי תקשורת בין קהילה לבית חולים. זה פער וקושי שמערכת הבריאות מתמודדת איתו כל יום, כל השנה. מתחים, מערכות לא מחוברות ולא תמיד מסונכרנות. אבל עכשיו הנקודה החלשה הזו היא קריטית עוד יותר. אם חולה קורונה אושפז בבית החולים עם תסמינים חריפים וחווה הקלה, הוא יכול להישלח להמשך בידוד במלונות לחולים עם תסמינים קלים. אבל זה לא כזה פשוט, כי כשאת בית החולים מנהלת יחידה אחת ואת בתי המלון יחידה אחרת – והן לא בהכרח מדברות האחת עם השנייה – התפעול קשה יותר ולפעמים פשוט לא אפשרי.

זה נכון גם לפערים נוספים שהמערכת מתמודדת איתם, כמו פערי קשר בין רשויות מקומיות לרפואה. אם ביום יום מחלקת הרווחה ברשות לעולם כנראה לא תדבר עם בתי המרקחת – עכשיו יש צורך בוער של תיאום בין מתנדבים, תרופות ואנשים שצריכים אותן ולא יכולים לצאת מהבית.

חיבור אחר יכול להיות בכלל עם כלכלנים ממשרד הבריאות שמאפשר העברת מידע בין השטח למטה ומציאת פתרונות. מה לי ולכלכלנים? שאלה טובה. אבל אם אני, במרפאה הקטנה האזורית שלי, יודע שנכון שאקבל מטופלים באמצעות ביקורי וידאו – זה לא מספיק. אני צריך שיצאו הנחיות ורגולציה על זה, אני צריך שעוד קופות יעברו לשם.

הקשר בין מערכות עכשיו הוא חיוני ולא יכול להתנהל עם אותם הפערים שהתמודדנו איתם בשגרה. הקשר הזה מתאפשר בימים האלה ברשת ענבר. היכולת שלי לדבר עניינית, ישירות עם בעלי תפקידים אחרים מכל קצוות מערכת הבריאות והמערכות המקומיות.

זה קצת נדיר תחושת האמון כשמרימים את הטלפון, או עולים על שיחת זום, ובלי שום הכנה פתאום יש תחושה של אמון שאפשר לעבוד ביחד. יאללה, מתחילים. אז מה אם אנחנו “מתחרים”? בחוסר וודאות הזה, במורכבות הזו – אנחנו פשוט, לפני הכל צריכים אחד את השני.

כמו עוד הרבה אתגרים, המשותף כרגע רב על השונה שלנו. ויש לנו הזדמנות. אני מרגיש שיש לנו הזדמנות. אנחנו יכולים עכשיו לטפל מהר מאוד בכל החולשות שלנו. זה יעזור לנו עכשיו, אבל זה גם ישאר איתנו אחר-כך.

אנחנו נצא מזה מחוזקים. בדרך יהיה קשה ומורכב, אבל נתחזק. אותי, זה מעודד בימים קשים”.