"זה היה בסגר האחרון, בחגים. התחלתי להרגיש שהצוות שלי מתחיל להישבר ולא מצליח להחזיק את הראש מעל המים. גם התושבים התחילו להישבר – כל דבר קטן הפריע להם, ומבחינתם הכל היה באשמתנו.
ואז החלטתי: הדרך להתמודד עם הקורונה היא דרך עשייה. כשאין לנו פרויקט או אופק, שמעניקים משמעות ליומיום שלנו, אנחנו הולכים לאיבוד באי הוודאות. הפתרון שלנו הוא לייצר תקווה ומשמעות – לעובדים ולתושבים. רק ככה יהיה לנו את החוסן להתמודד עם כל משבר שיגיע. ועם ההחלטה הזו יצאתי לדרך – לחפש את ההזדמנויות הגדולות שהקורונה הציבה בדרכנו.
מהיום הראשון שהקורונה הגיעה לחיינו, הרגשתי שזאת הזדמנות גדולה – בשביל הרשות המקומית בגני תקווה, ובשביל התושבים. כבר הייתי שנה בתפקיד המנכ"לית וידעתי כמה אנחנו חלשים בממשקים בין מחלקות העירייה וכמה קשה לנו להתרומם מהשגרה השוחקת.
פתאום, עברנו למצב חירום, אבל אחד כזה עם הרבה חוסר וודאות. רשויות מקומיות מתכוננות ומוכנות לחירום שמחייב מרחבים מוגנים ומחסני חירום. אבל מה עושים כשהאיום הוא לא טיל אלא וירוס?
הדבר הראשון שעשיתי הוא לייצר לעובדים שלי מערכת שעות. נשמע מצחיק, נכון? תכננתי מה הם עושים כל יום – מהרגע שקמים עד הרגע שהם סוגרים את המחשב. ב-9:00 שולחים דוח יומי לחמ"ל, ב-10:00 אני מעבירה אליהם את ההנחיות החדשות ממשרדי הממשלה, וב-11:00 הערכת מצב רשותית: כולנו עולים לפגישה עם ראש הרשות ואיתי, לבדיקת דופק ולתכנון של היום הקרוב.
כך, בתוך עולם של שאלות, יצרנו לעובדים שלנו מסגרת של וודאות. אף אחד לא איחר ולא התווכח. אלו היו העוגנים שלהם לאורך היום. זה איפשר להם לדחוף קדימה ולהתגייס למען התושבים בשעת החירום.
אבל לייצר עוגנים זה לא מספיק – צריך לייצר גם משמעות. ואז בוקר אחד התקשרו אליי ממעוז ושאלו: "דליה, את רוצה למנף הזדמנויות בקורונה ולהצליח להסתכל מעבר למשבר?"
באותו רגע רשמתי את הצוות שלי, בלי לדעת מה יקרה שם. ידעתי שהשילוב של מיפוי הזדמנויות עם עבודה אינטנסיבית עם הצוות – זה מה שחשוב. רוב המטה שלנו השתתף: 6 מפגשים ב-20:00, על חשבון הזמן האישי שלהם. מיפינו את ההזדמנויות שיש לנו בתור רשות ומה כאבי הבטן שלנו והתחלקנו לצוותי משימה.
סיכמנו על שלושה אתגרים שנרצה להתמקד בהם: דיגיטציה ברשות, עבודה גמישה של העובדים, ותרבות ופנאי בקורונה. זה נתן לצוות שלי אוויר לנשימה. פתאום הם לא רק עסקו בהישרדות, אלא גם ביוזמה, יצירתיות וחשיבה איך לחולל שינוי שיחזיק ביום שאחרי.
פרויקט הדגל שלנו הוא בתחום הדיגיטציה. ממש לפני הקורונה, עברתי הכשרה של מובילה דיגיטלית, אבל לא ידעתי איך אני לוקחת את מה שלמדתי ומיישמת ברשות. לפני הקורונה, לא היה לנו כמעט תהליך אחד שעובד כולו בצורה מקוונת – והיום אנחנו אחת הרשויות המובילות בארץ שבה התושבים יכולים לעשות כל דבר בצורה מקוונת, אפילו לקבל אישור בטאבו.
ההישג הגדול הוא שהצלחנו ליצור ממשקים בין מחלקות, כי כל שלב בתהליך יושב אצל מחלקה אחרת. כשתושב מגיש בקשה, נדרשים למשל אישורים של הרווחה, הכספים וההנדסה. התושב לא מודע לזה בכלל: הוא נכנס לאיזור האישי שלו ובוחר מה מעניין אותו לקבל – ארנונה, פעילות בקהילה, או מידע כללי.
כשהגיעה ההצעה להצטרף לליווי של מעוז "משנים צבע" ידעתי שגם פה אני חייבת להיות. אחרי התהליך הקודם, הרגשתי שנוצר פער בשפה בין המנהלים שהשתתפו לבין העובדים שלא לקחו חלק. הפעם המיקוד היה עבודת ההסברה והאכיפה- אבל יותר מהכל ידעתי שזאת ההזדמנות להרחיב את מעגל ההשפעה בארגון שלנו, ולתת ליתר העובדים את תחושת המשמעות.
את אותה תחושת משמעות אנחנו מעבירים גם לתושבים שלנו. אנחנו מבקשים מהם להתנדב, לפקוח עיניים ולעדכן אם שכנים צריכים סיוע. ככה הגיעו למחלקת הרווחה שלנו שמות של כ 3,000 קשישים, כשבתחילת הקורונה הכרנו רק 1,300. תושב שמתקשר למוקד ומדווח על שכן שזקוק לעזרה – מרגיש שהוא לא חסר אונים. הוא חלק מהפתרון, הוא שינה משהו במציאות.
הקורונה לימדה אותי כמה תקווה היא דבר משמעותי. כשאני חושבת על ההרצאה שאתן על "איך גני תקווה ניצלה את המשבר", השקף האחרון יהיה: בזכות התקווה. הדרך היחידה להחזיק מעמד בתקופת חירום ארוכה היא כשיש לך תחושה שלפעולות שלך יש משמעות גדולה. זה נכון לתושב, ונכון למנהל אגף – שניהם צריכים להרגיש שיש להם סיבה לקום בבוקר ולהתאמץ למענה.