יש גם משהו חיובי בלהיות חיובית

אני חיובית. זה קרה בא' אלול. זה יום של הרבה התרגשות, ה-1 לספטמבר של החברה החרדית – הילדים יוצאים למסגרות ואנחנו מקבלים רגעים עם עצמנו בחזרה. ברגע הראשון שהתפנה לי, שאלתי את עצמי איך אני מרגישה. האמת? לא הרגשתי טוב.

הרמתי טלפון לרופאה, הפנייה לבדיקה, תשובה חיובית לקורונה. המחשבות מתחילות: איך זה קרה? את מי פגשתי? את מי הדבקתי? כמה אנשים יכנסו בגללי לבידוד? איך נעבור בידוד 11 אנשים בארבעה קירות? יש לנו מספיק אוכל? (התשובה אגב היא לא, ילדים סגורים בבית לא יודעים שובע).

כל המשפחה נכנסה יחד לבידוד ונבדקה, וחלקם גם הספיקו להדבק. ואז הטלפון צלצל. "צאי למלונית, לצמצם את ההדבקה", הם אמרו.

הרבה שאלות היו לי: מה זה מלונית? איך זה נראה? אני יכולה לקחת את הבנות שלי איתי, אפילו שהן לא נדבקו? איך עושים כביסה? יש שם מספיק אוכל? תשובות כמעט לא היו, רק אמרו לי: חצי שעה אנחנו אצלך, לאיסוף.

אני זוכרת את תחושת חוסר הוודאות בנסיעה במיניבוס לשם. במלונית פגשתי עוד הרבה משפחות, עם אותה מצוקה ואי ודאות –  בכניסה ובהרשמה, במסדרונות, בין החדרים.

כשחזרנו הביתה, הטלפון שלי התמלא במספרי טלפון של מכרים חדשים. פתחנו קבוצת ווטסאפ "מלוניות קורונה" ואנשים התחילו להוסיף בעצמם עוד ועוד אנשים. נוצרה קבוצה של "בוגרי" מלוניות, חולים שבדרך וגם כאלה שממש עכשיו שם.

טיפים, המלצות ושאלות – כל זה זרם בקבוצה, אפילו כתבנו את ה"מדריך לקורוניסט המתחיל".

אבל אז הבנתי שעוד משהו קרה כאן: נוצר לנו מאגר מיוחד של חולי קורונה שהבריאו, ואולי אפשר לעשות עוד משהו. זו כבר הייתה קבוצת הווטסאפ הבאה שפתחתי: "מחלימי קורונה מתנדבים". שאלתי אותם: תרצו להתנדב? תרצו להשתמש ביתרון שלכם לטובה?

כשקיבלתי הרבה תשובות חיוביות, פניתי לבתי חולים. שאלתי אותם אם יוכלו להיעזר בנו, מחלימי קורונה. כשמישהו מאושפז במחלקת קורונה, המשפחה והחברים לא איתו, הבדידות הגדולה היא רק בנוסף לפחד מהמחלה. נדרשת שם תמיכה.

זה לא פשוט לייצר מערך מתנדבים בבית החולים, ומצריך הרבה בירוקרטיה בדרך כלל. אבל בגלל התקופה, וההזדמנות, הצלחנו לקצר הליכים. והנה, 263 מתנדבים מגיעים (במיגון מלא) או מחכים להיקלט בבתי החולים.

באחת השיחות שלי עם בתי החולים, דיברתי עם חבר הרשת ספי מנדלוביץ, סמנכ"ל שערי צדק. "אתה צריך מתנדבים שהחלימו מקורונה"? שאלתי. "כן, וכבר יש לנו הרבה מתנדבים חרדים. אם למשל היו לנו עוד מתנדבים מהחברה הערבית שהיו יכולים לדבר עם המאושפזים בערבית זה היה יכול להיות מעולה".

הרמתי טלפון חזרה למעוז. תוך כמה שעות יצרנו שאלון שמחפש מחלימי קורונה מהחברה הערבית. גם שם התחילו לזוז מעצמם ויש לנו לא מעט מתנדבים ערבים.

בתקופה הקשה הזו – זה מה שבעיניי עושה את ההבדל. דווקא עכשיו, כשכל אחד עסוק בפרנסה וכוחות ובבריאות של החלקה הקטנה שלו – דווקא עכשיו אנחנו יכולים לגייס כוחות מתוכנו החוצה.

אנחנו נעבור את הקורונה, ואני ממש חושבת שזה יהיה בזכות זה שנעשה את זה ביחד.