>> להאזנה לפרק הפודקאסט המלא, לחצו כאן.
כשהקימה את מחלקת הקורונה הראשונה בארץ, נאלצה למצוא דרכים לטפל בחולים מרחוק כדי לשמור על הצוות מהידבקות. עכשיו מקימה ד"ר גליה ברקאי מרכז לרפואה מרחוק בבית החולים "שיבא", שיאפשר לטפל בחולי סרטן, לב ומחלות כרוניות – גם ממרחק מאות קילומטרים
"בתחילת הקורונה, חשבתי שזה יהיה סיפור של חודשיים-שלושה, נסתגל וזה יגמר. לא דמיינו שהאימפקט של זה יהיה כל כך גדול על החיים שלנו. בבית החולים נעשתה למידה גדולה מאוד מהימים הראשונים, שבהם קיבלתי את המשימה להקים לראשונה מחלקה לחולי קורונה. שזה אומר להשתמש בכלים של טלה-רפואה לא כדי לטפל באנשים מרחוק – אלא כדי להגן על צוותים רפואיים.
התחלנו עם החולים האלה ואז בעצם התחיל הסגר. סגרו את המרפאות חוץ ולא יכלנו לצאת מהבית. רוב המטופלים שהיו זקוקים לנו הם לא חולי הקורונה, אלא שאר המטופלים: חולי סרטן וילדים החולים במחלות כרוניות ועוד.
לכן מהר מאוד, בתוך 10 ימים, אפשרנו לכל המטפלים שלנו לעשות את הטיפולים בוידאו. בגלל שפרסנו את השירות כל כך מהר, יכולנו ללמוד יחסית בקלות לשפר תהליכים. אם היינו מטמיעים את זה במשך שנה בבית החולים, היה לוקח גם הרבה יותר זמן לשפר תהליכים, ללמוד על הטכנולוגיה ועל רצף הטיפול.
בתקופת הקורונה הבנו שמעבר לכך שאנחנו רוצים לאפשר לאנשים שירותים מרחוק, אנחנו רוצים לבנות גוף עצמאי שיגדיל מאוד את היכולות שלנו בטלה-רפואה. וזה הגוף שאני מקימה כרגע.
אנחנו מקימים עכשיו שירותים שמאפשרים לנו לנטר חולים בבית, לעשות אישפוזים בבית, ולאפשר את השירותים האלה גם לאנשים שיותר רחוקים מאיתנו גיאוגרפית. קחו למשל אנשים שגרים רחוק מהמרכז ולא מצליחים לקבל שיקום לב. בזכות זה שאנחנו עושים שיקום לב מרחוק, נוכל לאפשר את השירות גם לאנשים שגרים יותר רחוק. לכן אני רואה בטלה-רפואה אמצעי להנגיש שירותי רפואה איכותית למקומות מרוחקים יותר. שירותים של רפואה מרחוק גם מאפשרים לא להשאיר אנשים באשפוז ממושך בבתי חולים אלא לשחרר אותם במהירות לביתם.
אחת ההפתעות שלי היא שהמטופלים הסתגלו לשירות יחסית מהר. דווקא לרופאים היה יותר קשה. להם היה יותר קשה טכנולוגית, וגם מבחינה אדמיניסטרטיבית זה יותר מורכב למטפל.
צריך לזכור שמקצוע הרפואה הוא מקצוע מאוד פיזי. רופאים היו צריכים לעבור שינוי אדפטיבי רציני כדי להיות מסוגלים להיפרד מהאמונה שהם חייבים להיות פיזית באותו מרחב עם המטופל. לגעת בו, להחזיק לו את היד, לראות אותו מקרוב.
אני בעצמי, במשך השנים שבהן עבדתי במחלקה, לא פספסתי הזדמנות לבדוק בדיקה גופנית כל מטופל שלי. גם אם בדקתי אותו אתמול ואני יודעת בדיוק מה אמצא בבטן וברגליים. אלו כמו כללי טקס מאוד עמוקים, אתה מרגיש שלא עשית את עבדותך אם לא בדקת את המטופל מכף רגל ועד ראש. ולהיפרד מההרגל הזה מעמיד קושי בפני אדם שעושה את זה שנים רבות.
גם לי, שכבר עושה טלה-רפואה כמה שנים, עדיין קשה לוותר על המגע. ובעתיד, אני משוכנעת, שלצד הרפואה מרחוק, עדיין יהיה הרבה מקום גם למגע הפיזי, למפגש הקרוב ולטיפול האינטנסיבי והאישי".