"זה היה בתחילת משמרת ערב. אחת האחיות במחלקת הקורונה החדשה שפתחנו הגיעה לעבודה, אחרי כמה שעות של הפוגה בבית. 'מפחדים ממני? אתם חושבים שאני מדבקת?', היא שאלה.
אנשי הצוות במחלקת הקורונה אצלנו, בדומה לשאר מחלקות הקורונה בארץ, קיבלו הנחיה: לצוותי מחלקות קורונה – אסור להסתובב בשאר בית החולים כדי לשמור על הקפסולות בבית החולים.
לא ידעתי מה להגיד. איך אני יכולה לעמוד מול אותה אחות, ולהסביר לה שלצאת הביתה אל המשפחה והילדים זה בסדר, אבל בבית החולים אסור לה לקפוץ למחלקה אחרת? אם אנחנו סומכים על המיגון שיאפשר לנו שגרה מחוץ לבית החולים, מדוע לא בתוכו?
באותו הרגע קיבלתי החלטה. אם מותר לצוות של המחלקה ללכת הביתה, אז מותר להם לעבור בין מחלקות בית החולים וגם לשהות יחד בשטח משותף. זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל כמנהלת ידעתי שיש לי אחריות לחוסן של הצוותים שעובדים כל כך קשה.
החודש שבו התחילה המגיפה הוא גם החודש שבו התחלתי את תפקידי בניהול בית החולים (תחילה לתקופה קצרה כסגנית). את מחלקת הקורונה פתחנו בתחילת המשבר. זה לא צעד מתבקש לפתוח מחלקת קורונה בבית חולים שיקומי. במחלקת קורונה הרבה מהפעולות נעשות מרחוק, אבל האם מישהו יכול לדמיין טיפול באדם שיקומי וגריאטרי מרחוק? איך מאכילים מרחוק, או תומכים במטופל בהליכה במסדרון?
אז הצוות שלנו רוענן בטיפול חירום, עלה על מיגון, עולה והמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב: לתת טיפול מסור, מקרוב. הנחיות משרד הבריאות, לא לאפשר ביקורים של בני משפחה, יצרה חרדה בקרב הצוות שלי: איך הם ישמרו על מצב רוח של החולים שלהם?
אז החלטתי לאפשר ביקורים, ובמקביל לחדד את ההנחיות. אני סומכת על המשפחות שמגיעות שיעשו הכל כדי לא להדביק את ההורים שלהם.
למטופלים דאגנו. אבל מי יטפל במטפלים? כשהתקשרו ממעוז לשאול אם אנחנו צריכים עזרה בחיזוק החוסן של הצוות, הבנתי שזו משימה שלנו. בבדיקה של מדד החוסן שלנו, ניצבנו כבית חולים במקום די טוב. אבל הלב שלי החסיר פעימה מול "אור אדום" ומטריד אחד: ציון יחסית נמוך במימד של תמיכה וסולידריות.
הצוותים במחלקת הקורונה אותתו לנו שהם מרגישים מופרדים, לבד, שבית החולים לא רואה אותם. הם הרגישו לא מחוברים לשאר בית החולים, ושאר בית החולים הרגיש לא מחובר אליהם. זה הספיק לי כדי להבין שחייבים לפעול.
קיבלנו החלטה שבמשך שעתיים כל עובדי בית החולים, לא משנה לאיזו מחלקה הם שייכים, עובדים עם מיגון מלא. כמו במחלקת קורונה.
למחרת בכל מחלקות בית החולים, התחלנו את יום העבודה על מיגון מלא, בסרבלי קורונה. הצוותים הרפואיים, הסיעודיים, התומכים – גם אני. ביקשנו מכולם להצטלם ממוגנים ולשתף איך הם מרגישים. היה להם חם, מסורבל ומלחיץ, ואפילו המזגן לא עזר. אבל המסר עבר: כולנו בסירה הזו, לא רק מחלקה אחת, ואסור לנו לשכוח את זה.
והיתרון הנוסף של החוויה הזו היתה שפתאום, העובדים הבינו שמסיכת הבד הפשוטה שהם מחוייבים לעטות כל הזמן היא הרע במיעוטו, ובקושי מורגשת.
בצעד הקטן הזה, התנתקנו כולנו, לרגע, מהקושי האישי שלנו, והצלחנו לחשוב על מישהו אחר ולהזדהות עם הקושי שלו.
אני כבר מצליחה לדמיין את היום שאחרי הקורונה: את הסרבלים נחזיר לארונות, אולי גם נוריד את המסכות. רק דבר אחד יישאר: צוות שבשעתו הקשה, הצליח לייצר סולידריות. והיא תישאר איתנו, גם לאתגרים הבאים".