הקורונה העלתה את הקשישים לראש סולם הדאגות הלאומי. מטה מיוחד הוקם כדי להגן על בריאותם ומספר משרדי ממשלה אחראים להם. אבל בסוף, כשהקשיש הבודד יושב מבודד בביתו ונמנע מלצאת החוצה כדי לא להידבק בקורונה- מי דואג לו ולכל הצרכים שלו? האחריות נחלקת בין גורמים רבים, והסנכרון ביניהם אינו אידיאלי.
גיל לביא הוא ראש אגף תכנון ואסטרטגיה בשירותי בריאות כללית. בשגרה, התפקיד הזה כולל הסתכלות רוחבית, מערכתית, חודשים ושנים קדימה. בקורונה הוא קיבל על עצמו לעסוק גם בהשפעה לטווח ארוך על בריאות המטופלים שאין להם קורונה, אך טיפולי השגרה שלהם נפגעו משום שכל המערכת שמה פוקוס על המגיפה. אחת האוכלוסיות שהכי נפגעה בימי הקורונה היא הקשישים, שהומלץ להם לא לצאת מהבית. מאות אלפי קשישים חיים בארץ וחלק גדול מהם מרותקים לביתם גם בימי שגרה.
הבעיה הזו אינה חדשה. הטיפול בקשישים נחלק בין הרבה גופים – קופות החולים, שירותי הרווחה העירוניים, ארגונים חברתיים. גם ברמה הממשלתית האחריות נחלקת בין מספר משרדי ממשלה. הקורונה פשוט הציפה את הקושי כמו גם את הצורך במתן מענה הוליסטי לקשישים. ארגוני המתנדבים הרבים, שפעלו בשיא הגל הראשון, שבו למשימות היום-יום שלהם והקשישים נותרו מאחור, זוכים למענה חלקי שמתפזר בין גורמים רבים.
הבריאות של הקשיש תלויה בהרבה יותר מאשר טיפול רפואי, ומורכבת מעולמות הבריאות, החברה, הרווחה, הזכויות הסוציאליות – וכן מענה לוגיסטי לצרכים מרובים. לקשיש הבודד, המרותק לביתו, אין כתובת אחת שתיתן לו מענה מדויק.
כללית היא ארגון הבריאות הגדול בישראל, הנותן מענה למעל למחצית מתושבי מדינת ישראל. אבל כשגיל ושירותי בריאות כללית בחנו את הנושא, הם הבינו שכדי לתת מענה לתחום האחריות שלהם – בריאות הקשיש – הם חייבים לשלב ידיים עם גורמים רלבנטיים האחרים. וזה מחייב סינכרון, שפשוט לא קיים.
כך למשל, בעכו יש סניף של כללית שממוקם בדיוק מול העירייה. הם מטפלים באותם אנשים, אך למרות קרבתם הפיזית – אין שיתוף מידע שוטף, אין רשימת "לקוחות" משותפת ומתפספסת ההזדמנות לייעל את התהליך ולשפר אותו למען המטופלים.
גיל והצוות החליטו לנצל את ההזדמנות שהקורונה הולידה כדי לייצר מענה משולש שבמרכזו הקשיש. המטרה: לייצר סינכרון בין קופת החולים, הרשות המקומית והארגונים החברתיים למען הקשישים שהם מטפלים בהם, כדי לשפר את המענה.
הרשות המקומית היא שותף מרכזי, משום שהיא "בעלת הבית" המקומית – היא מכירה היטב את התושבים והעמותות באיזור ואת מאפייניהם היחודיים. מכאן נולד הרעיון לקדם את התהליך Bottom Up, ברמת הרשות והשחקנים המקומיים, ולא להעביר בשלב הזה את האחריות לגורם ממשלתי לטובת סנכרון מלמעלה.
על מנת לבחון ולפתח את המודל, הוחלט להתחיל פיילוט בשתי ערים – עכו ושדרות. השותף של גיל לתהליך הוא חבר הרשת אסי סיקורל, רופא כפר ומנהל במטה מחוז דרום בכללית.
במסגרת הפיילוט, אנשי הרשות המקומית וקופת החולים מגדירים ביחד את אוכלוסיות היעד ובונים תהליכי עבודה משותפים, בתיאום מול הארגונים והעמותות הפועלים בגזרה המקומית. מי שאחראי על הסינכרון ביניהם הוא רכז, בעל תפקיד יעודי שגוייס לטובת הפעילות. הוא נמצא בקשר מול כל השותפים – ומול המטופל. כרגע מתבצע איפיון של כלי סינכרון דיגיטלי, שיאפשר לכל הצדדים לקבל תמונה הוליסטית על המטופל.
ואיך זה נראה מהצד של הקשיש? עבורו זה כמעט שקוף. הוא יכול ליצור קשר עם מי שהיה רגיל – קופת החולים, שירותי הרווחה. הם יעדכנו את הפנייה ויהיו מתואמים ביניהם במערכת המשותפת. הרכז ידאג שהצורך יקבל את המענה הנכון, ובמידת האפשר – יאחד מענים של מספר גופים.
כמו כל סטרטאפ, המהלך החדשני נתקל גם באתגרים. כך לדוגמה, כשהחלו השיחות עם עכו, העירייה לא הבינה בהתחלה מדוע המהלך הזה נחוץ לה ומה האינטרס של כללית בקידומו. אבל כשאנשי העירייה הבינו איך ישתפר הטיפול בקשישים, הדלתות נפתחו.
ההחלטה על מדדי ההצלחה היא אתגר בפני עצמו. איך מודדים הצלחה? האם שיפור שביעות רצון של המטופל יראה שהפעילות השיגה את מטרותיה? או אולי בכך שהקשיש ידווח שהוא מרגיש פחות בודד או שאין לו חוסר פיזי? האם מציאותי לצפות לשיפור במדדים בריאותיים בעקבות הפעילות?
למרות הקושי להגדיר תוצאות, גיל אומר שכללית מתייחסת לזה כאל מהלך אסטרטגי לטווח הארוך וכהזדמנות לשדרג את החיבור בין ארגוני בריאות לרשויות מקומיות.
"הגודל, העוצמה והיכולות של כללית, מחייבים אותנו להובלה לאומית. אם נצליח לייצר מודל של שותפות אמיתית בין ארגון בריאות לרשויות המקומיות, ובכך נשפר את בריאותם ואיכות חייהם של מטופלינו – זו תהיה פריצת דרך משמעותית.
אני מאמין ומקווה שזו השותפות הראשונה מבין שותפויות רבות נוספות בין השחקנים הללו, ושארגונים נוספים ומשרדי הממשלה יקדמו את שכפול המודל בתחומים נוספים. כולם ירוויחו מכך ובעיקר – המטופלים שלנו".