"הכותרת המקורית של הפוסט הזה שנכתב שבוע לפני ההחלטה על הסגר הראשון, הייתה אמורה להיות: 40 גוונים של אדום. אבל אירועי הזמן האחרון הביאו אותי לחשוב שהיא צריכה להיות – ״אנחנו ו-הם".
תכננתי לספר על כך שיומיים לפני שהתחיל הסגר ביישובים האדומים, ביקרתי כדי לתמוך ולחשוב ביחד איך אפשר להתמודד עם הקורונה, עם שני חברים שלי, ראשי מועצת שכרגע אדומות: הרב אליהו גפני – ראש מועצת עמנואל ומחמוד עאסי – ראש מועצת כפר ברא.
תכננתי לשתף באתגרים שהם מתמודדים איתם: איך תושבי עמנואל, שרובם ללא רכב ומשתמשים לרוב בתחבורה ציבורית, נוסעים לנקודת בדיקה לקורונה? איך מקבלים הפניה מקופ״ח כשאין אפליקציה או אינטרנט? איך מעדכנים בהנחיות תושבים שאין להם פייסבוק, ווטסאפ ואסמסים? איך כפר ברא הצליחה עד לפני כחודש להיות עם שני חולים בלבד, ועכשיו אחרי כש- 60% מתושבי כפר ברא נבדקו לקורונה, יש שם 55 חולים.
פנו אלי לא מעט בשאלות שמתחילות ב״אנחנו״ ו-״הם״. למה אנחנו הירוקים והצהובים צריכים להכניס לישוב את ״אותם״ האדומים? למה אנחנו החילוניים לא יכולים ללכת לחוג או לקאנטרי… בגלל שהם הדתיים? למה אנחנו היהודים… והם הערבים? למה אנחנו המבוגרים… בגלל שהצעירים…?
נכון – הפניות לא היו רבות בכלל, אבל היו. אני חושב שהם מלמדות אותנו שצריך להיות זהירים. זהירים עם שיפוטיות, עם ביקורת. עם הפניית הכעסים שלנו לאנשים אחרים, לקבוצות אחרות. מאוד ״נוח״ לדבר באנחנו והם. זה מסיר מעצמנו אחריות, מרחיק אותנו מדברים לא ״נעימים״, מאפשר לנו להגדיר קבוצה שאליה אפשר להפנות את האשמה.
מאחורי כל ״אנחנו״ ו״הם״ יש אנשים. הם אחרים ואחרות אבל גם הם סוחבים איתם חששות, דאגות בדיוק כמו שיש לנו. יצא לי לדבר אישית עם לא מעט מהנדבקים באורנית (או לפחות עם אחד מבני משפחתם). אצל כולם עלה החשש – ״רק מקווים שלא הדבקנו אף אחד".
אם אתם שואלים אותי, לי אין שום ספק שאף אחד ואף אחת (לא מ״אנחנו״ ולא מ״הם״) לא רוצה להידבק ולא פחות מכך לא רוצה להדביק. וגם האחריות לדאוג שלא נדבק ולא נדביק היא של כולנו".