"כולם מדברים על הסכנה שמערכת הבריאות תקרוס, שלא נוכל לטפל בחולים הקשים כי אין מספיק מיטות או אין מספיק מנשמים. אבל הבעיה האמיתית היא אחרת: אין לנו מספיק אנשי צוות לטפל בכמות גדולה כל כך של חולים מורכבים עם אשפוז ארוך ומתעתע. גם כשאנשי הצוות רתומים ומוכנים להמשיך בכל הכח קדימה, יש מה שמחליש אותם – עומס רגשי ושחיקה.
מחלקת קורונה היא כמו שדה קרב מאוד מאוד מעורפל. תחשבו על זה שלוקחים אנשי צוות רפואי, מוציאים אותם מהמחלקות שהם רגילים לעבוד בהן ומכניסים אותם לסביבת עבודה אחרת; הם לא מתמצאים במקום, לא מכירים את החדרים וגם לא האחד את השני. על זה, תוסיפו מיגון מקהה חושים – לא רואים טוב, לא שומעים טוב ותלות מוגברת האחד בשני כדי למלא את המשימות. וכל זה, תחת שעות עבודה אינטנסיביות מסביב לשעון בימים של מגיפה לא מוכרת, עם פחד להיחשף לנגיף, להיכנס לבידוד או להידבק.
ככל שגבהו הגלים, הפך בית החולים כולו, על כלל הצוותים המגוונים שבו, לחזית. אף אחד לא חסין. מטופלים, מבקרים ואנשי צוות בעצמם הפכו ל"חשוד המיידי" בכל מקרה של חשיפה או הדבקה. היו ימים בקיץ, שהיינו עם 130 אנשי צוות רפואי בבידוד. זה אילץ אותנו להקדים את עונת הנדידה ולנייד אנשי צוות בין המחלקות. היציאה מהמקום הטבעי מרתיעה ומקשה על הצוותים. המשבר הזה דורש מכל אחד מאיתנו שהייה ארוכה בעמימות, והרבה פעולה בחוסר ודאות. ככה זה עם הנגיף: יודעים עליו מעט, וגם מה שחשבנו שידענו – משתנה. קבלת החלטות עכשיו מצריכה תעוזה ואחריות כפולה. וזה מגביר מאוד את תחושת השחיקה.
יש גם צד שני למטבע, תחושת שותפות הגורל וה"ביחד". כשמפיגים את תחושת הבדידות של המטפלים אפשר לבנות חוסן. החוסן של הצוותים הרופאים נבנה מהתחושה ש"אני לא לבד" – יש על מי לסמוך ויש עם מי לעבוד.
אז איך בונים חוסן של צוותים רפואיים בימי קורונה? כדי להבין את זה, אני חושבת שצריך להסתכל על התמונה הגדולה.
מאז ומתמיד היה למחלקות בית החולים מבנה היררכי ברור – יש רופאים ורופאות ויש אחים ואחיות. יש דברים שרק הרופאים יכולים לעשות, ויש דברים שברור לכולם שרק אח או אחות יעשו. חלק מהזמן הם ביחד, אבל לרב הם בנפרד, לעיתים אפילו לא מכירים את השם של כל אחד…
במחלקות הקורונה שהוקמו מעכשיו לעכשיו, נוצרה מציאות קצת אחרת. רופאים ורופאות, אחים ואחיות ושאר עובדי המטה והתמך, באו מכל מחלקות בית החולים. יצרו פסיפס אנושי מיוחד.
בגלל החשש מהדבקה, ניסינו לצמצם את מספר אנשי הצוות שנכנסים למחלקה בכל פעם. הדבר הזה טרף את הקלפים ולמעשה יצר מצב בו כל אחד מאנשי הצוות נחשף, הלכה למעשה, למשימות של האחר. פתאום אחות שנכנסה לקחת מדדים של מטופל, נשארה על מנת לעשות פיזיותרפיה נשימתית למטופל אחר. רופא שנכנס לבדוק מטופל הפך ל"חדרנית מעולה" כשהציע למטופלת את המיטה. רופאה אחרת לקחה מדדים והאכילה מטופלים.
ההיררכיה שהושטחה אפשרה לאנושיות הפשוטה להיכנס. אנשי הצוות ראו והרגישו את הצד השני, את הכוח והמשמעות בתפקידים השונים המשלימים זה את זה. הם בנו אמון ולמדו לסמוך אחד על השני. אני מאמינה שהתחושות האלה הפיגו את ערפל הקרב ואת תחושת הבדידות וחיזקו ה"ביחד" ואת היכולת של הצוות לעמוד בפני אתגרים משמעותיים.
רופאים ורופאות, אחים ואחיות שחזרו למחלקות האם בתום תקופת שהותם במחלקת הקורונה, העבירו הלאה את הכוח של מה שחוו. הם יצרו, כל אחד במחוזותיו, מחוות מקרבות והקדישו זמן לפעילות הפגתית, שתתרום להיכרות הבלתי פורמלית של אנשי הצוות. כל שנותר היה להמשיך ולהדהד את זה הלאה במסדרונות בית החולים.
אנחנו ממשיכים לעבוד על החוסן של הצוותים. לאחרונה, בעזרת צוות מעוז, ערכנו בבית החולים סדנאות חוסן ומפגש "בוקר מנהלים" שעסק כולו בזה. בין הלוזים העמוסים של צוותי בית החולים, בין המשימות השוטפות והדחופות, ברור לי ולנו שחייבים לעצור לרגע, לפנות מקום, לחזק את החוסן שלנו כפרטים, ואיתנו גם את החוסן של הצוותים שלנו. "הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים, שיהיו רכונים…", כך אומר השיר, ואנחנו? מוכנים לאתגרים הבאים!"