זה היה ביום שישי בערב, כשהגיע הטלפון מחברת הסקרים: הנתונים הראשונים הגיעו מהערים החרדיות והערביות. הממצאים היו מובהקים. לראשונה, אפשר לראות בדיוק באלו שכונות יש סכנה להתפרצות הבאה. ד”ר חנן כהן ממרכז הידע של מעוז, שניהל את המחקר, התקשר להילה גנור-שינדל, מנהלת מרכז הידע והאסטרטגיה וליואב הלר. “צריך להעביר את הנתונים האלו הלאה – למכון ויצמן, לקופות החולים – ולמשרד הפנים והרשויות עצמן".
הנתונים האלו, על שתי האוכלוסיות שעד כה התקשו לסקור, הכניסו את מרכז הידע של מעוז לזירה הלוהטת ביותר של שחקני הדאטה הרפואית בישראל – זירה רווית תחרות ואמוציות, עם שחקנים עתירי ידע מדעי וממון. המידע יקר הערך שנמצא בידיהם קובע את המדיניות של מדינת ישראל מול אתגר הקורונה – היכן לבדוק ולטפל, איזה הנחיות צריך להוציא. הנתונים האלו יכולים בסוף לקבוע: מי יחיה ומי ימות.
ולזירה הזו נכנס מרכז הידע הקטן של מעוז, כמעט במקרה, והצליח לשנות את התמונה – ולשנות את כללי המשחק.
הכל התחיל כשמשרד הפנים קיבל מראש הממשלה כתב מינוי: להיות אחראים על הטיפול בערבים וחרדים בזמן המשבר, באמצעות ראשי הרשויות. האחראים בפועל היו שני חברי רשת מעוז, וכך נכנסנו במעוז לתמונה.
התחלנו לחשוב היכן נוכל להביא הכי הרבה ערך. מהר הבנו שהבעיה הראשונה היא שפשוט אין מספיק נתונים לגבי מצב התחלואה ביישובים הערביים והחרדים, בגלל מחסור בבדיקות. על הבדיקות לא יכולנו להשפיע – אבל שמענו על דרך אחרת לבדוק התפרצויות אפשריות: סקרים שעוקבים אחרי תסמינים, ומצליחים לנבא היכן צפויה ההתפרצות הבאה של המחלה.
סקר כזה היה בעל חשיבות מיוחדת בשתי האוכלוסיות האלו, ובמיוחד בקרב הערבים: הנתונים הצביעו על מעט מאוד תחלואה בקרב הערבים, אבל ההשערה שלנו היתה שהדבר נובע ממיעוט בדיקות.
מבדיקה גילינו שסקרים שבודקים תסמינים כבר נערכים על ידי מספר גופים – משרד הבריאות שגייס חברת אנליטיקס עסקית, מכון ויצמן וקופות החולים מכבי וכללית. אבל מעט מאוד מידע התקבל לגבי יישובים ערביים וחרדים. הם פשוט לא נבדקו באופן אפקטיבי.
אבל המידע הזה היה חשוב מאוד למשרד הפנים – על מנת להיות מסוגלים לסייע לרשויות האלו. ושם לנו, למעוז, בשל החיבור לאוכלוסיות האלו, יכול היה להיות ערך מיוחד.
מה מקור הפער במידע לגבי האוכלוסיות האלו? ואיך סוגרים אותו?
הבנו שמקור הפער נבע קודם כל משיטת הסקירה – סקרים אינטרנטיים, שזוכים להיענות נמוכה יחסית בקרב חרדים (שחלקם אינו מחובר לאינטרנט) וקשישים שהם קהל היעד החשוב ביותר במגיפה הזו. הסקרים האלו עוברים מאדם אחד לשני (שיטת מדגם הקרויה “שיטת כדור השלג”), ולכן אוכלוסיות שלמות שדומות זו לזו לא נדגמות.
לחנן היה רעיון איך להגיע לערבים וחרדים: במקום סקר אינטרנטי, לקיים סקר טלפוני מותאם תרבותית. להתקשר אל אנשים עם הודעה מוקלטת, ולבקש מהם לענות על סקר קצר במיוחד, באמצעות לחיצה על מקשים.
אבל זה לא הספיק. איך משכנעים אנשים, שלרוב לא משתתפים בסקרים, לענות על שאלות? ואיך דואגים שהמידע יהיה מספיק ממוקד גיאוגרפית כדי לשמש ככלי עבור ראשי הרשויות?
הפתרון שנמצא נתן מענה לשתי הבעיות האלו: עבודה ישירה עם ראשי הרשויות הערבים והחרדים. המטרה היתה לבקש מראשי הרשויות רשומות מלאות על כל התושבים שגרים ביישוב, על מנת לפנות לכולם באופן ישיר ומטורגט ולא באופן מדגמי.
התחלנו עם 4 ראשי ערים, שתיים ערביות ושתיים חרדיות. אחד אחד, הרימו חנן ואנליסטית ממרכז הידע, נופר גואטה, טלפונים לראשי הרשויות. הם הסבירו להם את הבקשה ואת הערך עבורם – הנתונים יאפשרו להם לתת מענה בריאותי מדויק לתושבים שלהם. ראשי הרשויות העלו שאלות קשות. הם הקשו למשל בשאלת הפרטיות – וחנן ונופר הבטיחו להם שלא יישמר מידע על אדם ספציפי, אלא רק על שכונה ויישוב.
אבל בזאת לא הסתיימה הבקשה מראשי הערים. מה שביקשנו מהם זה שיקליטו בעצמם את ההודעה לתושבים ואת הסקר. “יש חשיבות עצומה לכך שהתושבים ישמעו אתכם. הם יסכימו לשתף פעולה רק בגלל שזה אתם”.
רוב ראשי הרשויות הסכימו להקליט את הטקסט שניתן להם, בחלק מיישובים החרדיים מי שהקליט היה רב מוכר. באחד היישובים הקליט את עצמו איש הביטחון של היישוב.
המדד הראשון להצלחה היה כמה אנשים יענו על הסקר. לרוב, שיעור ההיענות לסקרים כאלה עומד על 5-10%. התקווה שלנו הייתה להגיע להיענות של 15%.
ביום שישי אחר הצהריים הגיעו הנתונים הראשוניים והדהימו אותנו. ההימור שלנו עבד. כ-40% מהתושבים ענו על הסקרים – מספר גבוה, במיוחד משום שהוא מתוך כל תושבי היישובים, ולא רק מדגם מייצג. בדקנו שוב את הנתונים אחרי שראינו אותם: “זה לא יכול להיות".
ביקשנו מחברת הסקרים נתונים דחופים על תוצאות הסקר עצמו, שהגיעו ב-11 בלילה בליל שבת. הנתונים כללו אינדיקציות ברורות: קיימים הבדלים בין שכונות בתוך יישובים עצמם.
חנן, שגדל בבית דתי, התלבט רגע. “אבל לא רציתי לבזבז זמן”, והחליט להרים טלפון. “לא חשבנו שאי פעם נדבר בשישי על עבודה”, אמרה לו הילה.
וכך, בין לילה, מצאנו את עצמנו כשחקנים מרכזיים בזירה התחרותית של הדאטה הרפואית של מדינת ישראל. החלטנו להפוך ל-open source. להעביר את הדאטה הגולמי לכל גורמי המחקר שעוסקים בתחום, כדי שינתחו אותו וייצרו ממנו תובנות שיסייעו לרשויות המקומיות ולמשרדי הממשלה לקבל החלטות. מדובר בשחקנים מתחרים, שבשגרה מתקשים לשתף מידע אחד עם השני. מתוכם, רק מכון ויצמן רואה את עצמו גם כ-open source.
את החיבור הראשוני לגורמי הדאטה יצרנו באמצעות חברי רשת – במשרד הבריאות, קופות החולים ומול מכון ויצמן.
התקשרנו אל החוקרים כבר בשבת בבוקר. שיחות הטלפון נעשו מהמטבח או הסלון, כשבצד השני שמענו ילדים משחקים ברקע. החלטנו להציע להם הצעה נדיבה – לקבל בחינם את הדאטה הייחודית שלנו – בתמורה להתחייבות לשני תנאים: 1. להחזיר למעוז את הממצאים המעובדים. 2. לא להפיץ את הנתונים לתקשורת, כדי להימנע מיצירת דעת קהל שלילית.
כולם קיבלו את התנאים. מכון ויצמן התחילו לעבוד ב-10 בבוקר. באותו ערב כבר החזירו ניתוח ראשוני, עם מפה שהראתה 5 “שכונות אדומות”, שיש בהן אנדיקציה לנוכחות הנגיף.
הראשונים שהתקשרנו אליהם היו ראשי הרשויות ששיתפו איתנו פעולה, והעברנו אליהם אישית את כל הממצאים. מיד התרענו בפניהם.
אחרי הנתונים הראשוניים כולם הבינו את הפוטנציאל, והמשכנו לעשות סקרים. בשל המחסור בבדיקות, סקר התסמינים הפך להיות כלי מרכזי בקבלת ההחלטות הלאומית, לצד מיפוי מקרי תחלואה מאומתים.