"חזרתי החודש לקריית מלאכי, העיר הדרומית אליה עליתי מאתיופיה כילד, לפני כמעט 40 שנה. חזרתי אליה הפעם כשוטר בכיר, קצין, כמפקד תחנת המשטרה שלה. החיבור שלי לעיר ולאנשים הוא בשבילי הסיפור של התחנה הזאת ושל התפקיד שלנו. במשטרת קריית מלאכי – עושים קהילה.
כל שבוע בתחנה נפתח בהערכת מצב, שגרה קבועה של התעדכנות ותכנון קצר יחד. בישיבה הראשונה שלי בתפקיד, לקחתי את השוטרים והשוטרות אל מחוץ לתחנה. לא “הערכת מצב” בין הקירות כמו שאנחנו מכירים, אלא בשטח שאנחנו עוד צריכים להתאמץ להכיר.
במרחק של כמה דקות נסיעה, פחות מ-10 ק”מ, נמצא כפר הנוער קדמה לנוער בסיכון. חשבתי שזה המקום המושלם ללמוד על ההשפעה והמשמעות שלנו עבור אנשים אחרים, כדי לחדד עבור עצמנו את התפקיד שלנו.
נפגשנו עם שחר רובינשטיין, מנהל כפר הנוער, גם הוא חבר רשת מעוז והלכנו לשיחה עם נערים מהכפר. שמענו מהם על התנסויות ומפגשים טעונים עם המשטרה, וחשבנו על שיתופי פעולה. אולי הפעם דווקא אנחנו, המשטרה החזקה, ניעזר בהם? למשל, אם נעצור נער שיסתבך פלילית בעבירות ממדרג נמוך, נוכל להפנות אותו לכפר במקום לפתוח לו תיק פלילי?
בשיחה האישית הזו הרשתי לעצמי לפנות ליהודה, אחד הנערים, ממוצא אתיופי. שאלתי אותו: מה החלום שלך? “להקים משפחה”, הוא שלף במהירות. ומה הציפיות שלך מאיתנו? והוא ענה באותה המהירות: “שתתנו לי להיות אזרח שווה, שתדברו איתי בגובה העיניים”.
אני זוכר את הרגע הזה כי ראיתי את המבטים בעיניהם של השוטרים האחרים. המשפט הזה תפס אותנו. פתאום הם ראו מולם את יהודה, ילד עם חלומו ורצונות, ולא את י’, ילד שהסתבך בעבירות פליליות. הם קלטו שליהודה יש ציפיות מאיתנו, וזו האחריות שלנו למלא אותן.
אני מקווה שלא רק עלינו המפגש השפיע, אלא גם על הנערים. הם ראו מול העיניים לא את השוטר, מפקד התחנה במדים, אלא את מבורך, שעלה מאתיופיה לקריית מלאכי ונראה בדיוק כמו חלק מהם. והוא שוטר שמקשיב ואכפת לו ורוצה גם ללמוד מהם.
כשחזרנו לתחנה, היה ברור לכולם שאת מה שראינו בכפר הנוער, צריך להטמיע בתוכנית העבודה שלנו. איך להפוך למשטרה שלא מפעילה סמכות רק מתוקף התפקיד, אלא שרואה את האזרח. את הנער, את הילד.
המציאות לא תשתנה כל כך מהר, עוד נראה מתח וגזענות בעולם, וגם אצלנו במשטרה. אני לא מצפה שמפגש אחד ישנה את הכל. אבל אני כן בטוח, שזה מייצר לנו נציב ללכת בו.
ואני מסתכל על יהודה, ועל השוטרים, ועלי. ודווקא בימים הקשים האלו, ובמציאות הישראלית הכל כך מורכבת, אני מרשה גם לעצמי לחלום. לחלום על מציאות שבה נערים מכל מוצא יוכלו לראות שוטר ולא לפחד ולחשוש, אלא לדעת שהוא פה לסייע להם ולחברה שלנו.
וזו סיבה בשבילי לתקווה.