"עם פרוץ הקורונה הייתה התעוררות מטורפת במערכת. כמו שתמיד קורה בחרום: נכנסנו למצב של פעולה ועשייה. אבל אז גילינו שכל החוקים השתנו. הרבה ממה שאנחנו יודעים ומכירים – כבר לא היה רלוונטי. הדבר הראשון שנעלם זה מרחבי העבודה הטבעיים שלנו – ומה יעשה פסיכולוג בלי חדר טיפולים, בלי קשר ישיר עם המטופל?
בזמן שברשויות המקומיות עוד עסקו בשאלה האם פסיכולוגיים חינוכיים הם עובדים חיוניים, עיריית בני ברק הייתה הראשונה לענות תשובה חיובית ולהגדיר אותנו כחיוניים.
בניסיון למצוא פתרונות, הסתכלנו ימינה ושמאלה לרשויות אחרות, והרגשנו כאילו חטפנו דלי של מים קרים על הראש. הרגשנו בלבול, תסכול ואפילו קצת קנאה. טיפול בזום, תקשורת עם התושבים דרך הפייסבוק, ומחשבים בכל בית – נמצאו שם פתרונות שידענו שלא נוכל ליישם אצלנו בגלל אופי הישוב שלנו.
הבנו שאצלנו זה יצטרך להיעשות אחרת. אז עצרנו לכמה ימים, כדי לחשוב מה אנחנו כן יכולים לעשות. מתברר שיש הרבה.
גילינו שלצד האין, ואי-הוודאות ששוררת, יש המון "יש". יש ידע ויש קשר ותקשורת בנינו לבין הקהילה. ואלו נקודות פתיחה מעולות להתחיל מהן לעבוד בתוך מרחב של אי-ודאות.
נתחיל במה שידענו על הקהילה. מדובר בקהילה עם הרגלים ומנהגים ותשתיות לסיוע מבוסס קהילה, כמו ארגוני חסד, גמ"חים וקווים קוליים. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לזהות מנגנונים שקיימים בשטח ולבנות עליהם, ולא לפנות לפתרונות חדשים שיכולים להוות איום. ידענו גם שאין תשתיות דיגיטליות, לא מסיבות טכניות אלא כתפיסה ערכית. וזה אתגר אותנו למצוא פתרון אחר.
ומה ידענו על עצמנו? ידענו שיש לנו חזון – לפתח שפה רגשית בקרב ילדי העיר, על מנת לפתח חוסן בקרבם. גם ידענו שיש לנו המון ידע על התערבות בחרום ושאנחנו יודעים להקשיב לשטח ולבנות מענים מותאמים.
ומה אני ידעתי על עצמי? ידעתי שככל שאני מחזיקה חזק יותר קשה לי להגיע לפתרונות, אבל כשאני משחררת זה קורה.
האתגר הגדול שלנו היה עם תום הסגר הראשון – איך להכין את ההורים והילדים לקראת החזרה ללימודים. ואז, ביום שישי בבוקר, בעודי עומדת ומבשלת במטבח, נזכרתי בחיים ולדר, סופר ילדים ידוע ומקובל במגזר החרדי שכותב הרבה בספריו על רגשות ועל החשיבות בהבעת רגשות. את חיים אני מכירה, כבר שיתפנו פעולה בעבר – אז החלטתי להתקשר אליו ולהציע לו רעיון. להוציא חוברת שמכינה את ההורים והילדים לחזרה לשגרה בקורונה.
הוא הבטיח שיחשוב על זה, וכבר אחרי שעה הוא התקשר, והתחלנו לתכנן איך ייראה הספר. אחרי כמה ימים, הוא כבר שלח לי סקיצה.
האתגר הסופי היה לחפש את השותפים שלנו בעירייה, זה היה כרוך ביציאה מאזור הנוחות האישי שלי, אבל הרגשתי תחושת דחיפות. הבנתי ששעון החול התהפך והזמן אוזל: אם הילדים יחזרו ללימודים לפני שהחוברת תצא, לא נצליח להכין אותם כמו שצריך.
אז התחלנו מלשכת ראש העיר, שהתגייס וכתב הקדמה חמה. רתמנו מחלקות שלמות בעירייה והתגברנו על משברים. אבל במקום 40 אלף חוברות לחלק לכל ילדי בני ברק, קיבלתי אישור להדפיס רק 7,000. נאלצנו להתפשר, והחלטנו לחלק קודם כל רק לגני הילדים.
ההשפעה היתה עצומה. נוצר שיח עירוני על החוברת שחיים ולדר הוציא עם השרות הפסיכולוגי. גננות בגנים בהם לא חולקה החוברת החלו לפנות ולבקש חוברות. עובדי העירייה פנו בבקשה לקבלת עותק לילדיהם הפרטיים וכך מעגלי ההשפעה התרחבו. בסוף התקבלה החלטה שכל חבילה שמגיעה למשפחה בבידוד בעיר תכלול גם את החוברת שלנו.
וכך, במאמץ יצירתי, הצלחנו להוריד את מפלס החרדה אצל הילדים וההורים. עשינו את זה בצורה שמיוחדת לנו, אני קוראת לזה Low Tech – High Impact.
.