"אני מנהל הסיעוד של מנהלת נצרת במחוז הצפון של הכללית ומנהל מערך אשפוזים חוזרים של מחוז הצפון עצמו.
דבוריה זה הבית שלי. כפר של 10,000 איש, עם כמות של אחים ואחיות ורופאים, מהגדולה במגזר הערבי. אני גר בה עם משפחתי, ממש בסמוך לבית שגדלתי בו, בית הוריי. אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים ואבא שלי שנפטר לצערי בקורונה. בדיוק 13 למרץ, בשיא עונת הקורונה.
אנחנו ידענו שהסיפור של אבא שלנו נגמר. ההלוויה שלו היתה בשבת, אני הייתי כל הזמן בטלפון לא הייתי בבית האבלים. ואז פנה אלי אחי הבכור ואמר לי תקשיב – תלך, אף אחד לא כועס, תצא לשטח שלך, צריכים אותך ואנחנו מבינים. יום למחרת הייתי כבר במשרד. אמרתי: חבר'ה, אם אני באתי מהבית שלי לעשות סדר – אז כולם מתגייסים עכשיו. זו שעת האמת שלנו.
ואז הגיע גל של תחלואה בכפרים. בדבוריה, בכפר כנא, הכפרים מסביב. התפרצות הגיעה מבית אבות שנקרא יבניאל כאן לידנו. וזה התחיל ב-1, 2, 3, 4, 5 חולים ואז גילינו שכמעט יש לנו בכל בית אנשים שהם עם נגיעה או מחלה. דבוריה התחילה לעלות בכותרות.
ראש המועצה של דבוריה היה חכם. הוא ידע מי הכוחות שיש לו, הרים טלפון לכל אלה שיש להם תפקידים בכללית. הוא אמר: חבר'ה, עכשיו אני רוצה את העזרה. הוא לא ביקש, הוא דרש. השטח של דבוריה הוא לא שטח שאני אחראי עליו בעבודה. אבל כיוון שזה הכפר שלי, ביקשתי דווקא לעבוד כאן.
בשיא המגיפה הקמנו אוהל בדיקות, והתחלנו לעבוד ממנו. הקמנו שלושה מחזורי בדיקות בדבוריה, קרוב ל-700 בדיקות שעשתה הכללית. זה היה שיתוף פעולה מקומי אמיתי, כולם במאמץ משותף.
ביום יום אני לא עוסק מול מד"א, פיקוד העורף. אנחנו לא נפגשים חוץ מבתרגילים. ופעם בכמה זמן אנחנו ומשרד הבריאות נפגשים בסיטואציות של ביקורות, לא הכי משמחות. פותאום אתה רואה את כולם שותפים האותו שולחן. למרות השוני בדעות, במנהגים, בתפיסה הפוליטית, כולנו רוצים לעזור לכולם. בסופו של יום, שיתוף הפעולה הזה הוא מה שיעזור לבלימת המחלה.
אני חושב שהקורונה זה המצב היחידי שאיים באמת על מדינת ישראל, והערבים היו ליד היהודים, והיהודים סמכו על הערבים ועבדנו ביחד. כולנו היינו מאחורי מסיכות. הסרבלים האלה הוכיחו שאין שום משמעות למראה שלנו. מה שבלט זה התוכן והאנושיות שלנו. וזה לא משנה מאיפה באת. זה בזכות הקורונה. אלו הפנים היפות של הקורונה".