הרגע שבו הבנתי שהאחריות היא שלי

"אני זוכרת את שיחת הטלפון שקיבלתי אי שם בסוף פברואר:'החולה הראשון בארץ הוא שלך'. ביום הזה הנגיף החל לנהל את חיינו. זה קרה באחת מחנויות הצעצועים בעיר, בימים העמוסים של רכישת תחפושות לקראת חג הפורים. שם אותר החולה הראשון באור יהודה, ומשם זה התפתח לשאר רחבי הארץ. כך הפכה אור יהודה ליישוב הראשון בארץ עם קורונה.

הייתי על הטלפון עם צמרת משרד הבריאות. אני מתחילה את השיחה עם אדם אחד, ולאט לאט מעלים עוד ועוד אנשים לשיחה. אני מיד מבינה את גודל האירוע. הם מתלבטים מה ההנחיות אומרות, מי צריך להיכנס לבידוד, איך מדווחים, איך מוודאים. בלגן.

זה היה הרגע שהבנתי את גודל האחריות שלי. בתקופה כזו, שבה לרשויות המדינה אין באמת יותר ידע מלכל אחד אחר, התושבים צריכים מישהו שהם סומכים עליו. אותנו.

מהר מאוד מצאנו את עצמנו עושים דברים שלא דמיינו חודש קודם ומקימים מוקד עירוני להתמודדות עם הקורונה – שמי יודע מה זה בכלל אומר? התחילה רוטינה כמעט יומיומית: ב-8 בערב משודרת מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, ובבוקר התושבים מתקשרים למוקד העירוני: ההנחיות חלות עליי? מותר ללכת לעבוד?

באחד הבקרים התקשרה אליי המנחה שלי ממעוז, ושואלת: איך אפשר לעזור לך? השאלה הזו גרמה לי לעצור. חזרתי על השאלה שלה בקול: איך אפשר לעזור לי? סיכמנו להיפגש למחרת.

נפגשנו. דרך המסך כמובן. מיפינו את אתגרי הקורונה כמו שהם נראים באור יהודה. הבעיה המרכזית שלנו היתה אכיפת ההנחיות. מצאתי את עצמי בשיחות יומיומיות עם המשטרה, פיקוד העורף, שיטור עירוני – מחפשת סמכות שתגרום לתושבים לציית. אבל כמה פקחים אפשר לגייס וכמה דוחות אפשר לתת?

באחת הפגישות עם הצוות של מעוז, עלה רעיון פשוט. אולי במקום שוטרים ופקחים, נקרא לתושבים. נקים סיירת מתנדבים, ניתן להם ווסט ירוק, כמו של שוטרים, ונשלח אותם לדבר עם השכנים שלהם. וזה עובד. מדהים מה ווסט ירוק פשוט יכול לעשות. כשתושבת מורידה מסיכה ומישהו עם וסט זוהר מעיר לה, זה לא משנה שאין לו סמכות רשמית. היא מצייתת".