זה התחיל במורה שלא הסכימה לפתוח מצלמה בזום. זה הסתיים בחגיגה חינוכית

"ביום אחד, נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם של המורים. הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש בין לילה, ללא שום הכשרה ובעצם לשכוח את כל מה שהם למדו.

אני מנהל את בית הספר כבר ארבע שנים ובשנים האלו עשינו שינויים אדירים על מנת להעצים ולהכשיר את המורים. יצרנו תכניות פדגוגיות, שלחנו אותם להשתלמויות בחו"ל ובאמת "ריפדנו" את בית הספר מכול הבחינות. התפיסה שלנו היא שאם המורה לא משנה את הדרכים שלו, בעצמו, מתוך בחירה, שום דבר חיצוני לא יגרום לו לשנות.

את התובנות האלו לקחתי איתי עם תחילת הקורונה. החלטנו לעבוד חזק מאוד על חיזוק הצוות, בהנחה שאם נחזק את המורים – זה יעבור גם לתלמידים.

עבדנו איתם באמצעות ארבעה עקרונות מנחים. קודם כל שמרנו על סדירויות – החלטנו שאנחנו ממשיכים הכל כרגיל. נתנו להם מעטפת רגשית, חומרית וחברתית. כך למשל, אני אישית נסעתי אליהם הביתה כדי לתת לכל מורה מחשב. קבענו את המפגשים והישיבות בשעות שיהיו נוחות עבורם, ויצרנו להם תוכניות אישיות, על מנת לשדר להם שאנחנו רואים אותם וחושבים עליהם.

בצד המקצועי, העברנו אליהם אחריות ועודדנו את היזמות שלהם. הקמנו צוותי עבודה שתמכו ביוזמות של מורים, הצענו למורים לקחת חלק ביוזמות שעניינו אותם, מה שיצר המון צוותי עבודה שקמו באופן וולונטרי, יש מאין.

מה שהתחדד לנו במהלך הקורונה, ודרש טיפול מיוחד, זה הפער הטכנולוגי. גילינו שיש פער עצום בין המורים: היו כאלה  שכבר היו בתוך העולמות האלו ונכנסו לשם בצורה חלקה. אבל היו מורים שהאתגר הטכנולוגי ממש תסכל אותם. אחת המורות ממש נכנסה למשבר עמוק בגלל הפחד ללמד מהבית. עם הפער הטכנולוגי התמודדנו גם באמצעות תרבות של שיתוף. כל מורה שמצא פיצ'ר חדש בזום, או דרך טכנולוגית חדשה ומעניינת ללמד – מייד שיתף ועזר לשאר הצוות.

הצוות שלנו חזק כיום, ומלא יוזמה. והכי חשוב – השמחה שהצלחנו להנכיח למורים היא מאוד גדולה. זו תקופה לא פשוטה, והאתגרים ממשיכים, אבל אחרי 9 חודשים – אנחנו סוף סוף אופטימיים".