"עמדתי בחצר הבית שלי, כמה דקות לפני שאני מחתן את הבן הבכור שלי. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. אבל הייתי לחוץ, מאד לחוץ. פחדתי שיגיעו אורחים.
החתונה הזו, לבני הבכור, היתה אמורה לכלול לפחות 1000 מוזמנים, באולם ענק. ואז הגיעה הקורונה. ובמקום להזמין את כולם – הפצרנו, התחננו, שלא יבואו.
יום לפני החתונה, ג׳והר, בעל המכולת השכונתית שלנו, עוד הבהיר לי: "תרצה או לא תרצה, אני לחתונה של הבן שלך מגיע". כשעמדתי שם, בחצר, וראיתי שהוא לא הגיע, הרגשתי הקלה. כל אחד מסכנין שלא הגיע, לא העליב אותנו, אלא כיבד אותנו.
למחרת נכנסתי למכולת של ג'והר, להודות לו שלא הגיע. "בטח שהייתי, חגגתי איתכם עד הסוף", הוא אמר. הוא השקיף על החתונה מהגג שלו, שמח איתנו מרחוק, ולא הלך לישון עד שאנחנו לא סיימנו לחגוג.
השנה האחרונה היתה מלאה בעליות וירידות בסכנין. בגל הראשון הרגשנו שניצחנו את הקורונה, חזרנו לשגרה כמעט מלאה, כמעט ללא תחלואה. אבל הגל השני תפס אותנו בתקופה מיוחדת בשנה – עונת החתונות, שחלה מאפריל עד אוגוסט. בכל ערב יש כמה חתונות במקביל בסכנין, בכל חתונה מאות משתתפים.
הרשות המקומית לקחה אחריות. ניסינו להילחם בזה, עבדנו קשה להסביר לתושבים עד כמה האירועים מסוכנים. ראש העיר הודיע שהוא לא משתתף בחתונות, גם אנשי הדת התגייסו. אבל נכשלנו.
אנשים שתיכננו חתונה במשך שנים, לא הסכימו לוותר. לא הצלחנו להעביר את המסר שמדובר בחיי אדם. המכה הראשונה שחטפנו היתה קשה עבור כל תושב סכנין: המואזין, שאנחנו שומעים 5 פעמים ביום בזמן התפילות, נדבק בחתונה ונפטר מהקורונה. עוד 5 שנדבקו בחתונות נפטרו אחריו.
הרגשנו שחתונות הופכות להלוויות.
כשבני הבכור אמיר נולד, לפני 25 שנה, אני זוכר את כולם מברכים את אותה הברכה: "ניפגש בחתונה שלו, פתחי". כך נהוג אצלנו. מהרגע שנולד התינוק, אנחנו כבר בצפייה לרגע אחד משמעותי: היום שבו הוא יתחתן.
כשהתחלנו לארגן את החתונה שלו, לא ידעתי איך אבשר לו שהחתונה שהוא מצפה לה כל חייו תצטרך להראות אחרת. אבל הוא ניגש אלי בעצמו: "אני לא מוכן לקחת שום סיכון, אני לא מוכן שאזכור כל החיים שבחתונה שלי מישהו נדבק. אם צריך, נתחתן רק אני והכלה, בלי אף אחד אחר".
הודענו לכל החברים שאנחנו מבקשים שלא יגיעו. אמיר ורואן התחתנו עם מספר מצומצם של משתתפים, אצלנו בגינה. תוך כדי הריקודים, בקפסולה המשפחתית הקטנה שלנו, עצרתי רגע ונזכרתי איך החתונה הזאת היתה אמורה להיראות. אבל השמחה היתה מלאה, הרגשנו שהקהילה באמת חוגגת איתנו.
למחרת שלחנו הודעות לכל הקהילה שלנו: "תודה לכל המשפחה, החברים והאהובים שהתחייבו ולא הגיעו להשתתף איתנו בשמחת בננו אמיר, הרגשנו את השמחה והאהבה שלכם מרחוק."
לקיחת האחריות לא היתה רק שלנו, כמשפחה. זו היתה קודם כל לקיחת אחריות של הרשות המקומית על בריאות הקהילה, ושלי כעובד הרשות. בליווי מעוז, הקמנו קהילות מתנדבים בשכונות שסייעו לשמור על ההנחיות.
אחרי החתונה קיבלנו החלטה במשפחה, לשמח את סכנין בדרך אחרת. יחד עם קהילת המתנדבים השכונתית שיפצנו שתי כיכרות בשכונה.
אנחנו מקווים שהחיסון יעלים את הקורונה, ושנחזור לשמוח עם מאות משתתפים. אבל הכיכר תישאר, ובכל פעם שהתושבים יגיעו אליה, הם יזכרו שאת החתונה של אמיר ורואן הם החליטו לחגוג בדרך אחרת. ואני מקווה שהיא תזכיר לכולנו שבחרנו לקחת אחריות על המעשים שלנו, ושביחד נתנו משמעות חדשה למילה 'קהילה'".