“בחודשים הראשונים של הקורונה הצלחנו באום אל פאחם לשרוד את התקופה כמעט בלי חולים. על המגיפה הצלחנו לשלוט, אבל הבעיה שלנו הייתה במקום אחר. גם כשמערכת החינוך חזרה בכל הארץ, אצלנו – בתי הספר נשארו ריקים. ההורים לא שלחו את התלמידים לבית הספר.
אני מכיר מקרוב כמה החיבור של הורים ובית ספר הוא קריטי. לפני 22 שנה דפקתי על הדלת של אגף החינוך באום אל פאחם, וביקשתי לרשום את הבן שלי לגן שפתי – אבל לא היה גן כזה אצלנו או ביישובים הערבים באזור. ראש המועצה אמר לי אז בוא. תצטרף למועצה, ותקים גן כזה. תוך כמה חודשים כבר ליוויתי את הבן שלי לגן המותאם בשבילו, ואני כבר נשארתי באגף החינוך עד היום.
אני יודע שכשהמערכת וההורים עובדים ביחד, אפשר לעשות דברים גדולים. אבל במשך שנים פשוט לא הצלחנו. בקורונה כבר לא נשארה לנו ברירה – הנתק הפך לבלתי נסבל ושיתק את כל המערכת.
אחרי התייעצות עם מעוז, התחלתי להרים טלפונים למנהלים של בתי הספר והצעתי להם להצטרף למהלך מול ההורים. בחרנו שישה בתי ספר: כל מנהל יצר קשר עם עשרה הורים מבית הספר והזמין אותם לראיון מעמיק – לשמוע איך זה נראה מהצד שלהם, וגם לשתף בעצמו.
כבר הצעד הזה, והנכונות לשמוע, ייצר תחושה חיובית. אספנו את התובנות של ההורים, ויצאנו לדרך. אם עד אז חשבנו שאנחנו צריכים לעבוד על יצירת שותפות, עכשיו נפל לנו האסימון שהשלב הראשון הוא לייצר אמון. אז התחלנו לגבש תוכנית עבודה ליצירת אמון. עד כדי כך במרכז, עד כדי כך פשוט.
הרבה הצעות היו שם: “חדר הורים” בבית ספר כדי שהורים יוכלו לשמוע ולהרגיש מה קורה עם הילדים בשעות הלימודים וגם להכיר את הצוותים החינוכיים, שיחות שוטפות בין מורים ומנהלים עם הורים, נציגות הורים בוועדות בית ספריות ועוד. את התוכנית הצגנו בערב משותף שהזמנו אליו את ההורים ואת המנהלים. הם ראו מול העיניים איך התובנות שלהם מייצרות מציאות חדשה בשטח.
והיה עוד משהו שהבנו: שכמעט אין לנו כמועצה קשר רציף עם התושבים. אז התייעצנו עם חברי רשת מעוז, והקמנו חדר מצב יישובי. דרכו אנחנו שומעים מהתושבים – אבל גם מעדכנים אותם בחזרה.
הכל כבר היה מוכן לתחילת שנת הלימודים, אבל ברגע האחרון הוחלט שהלימודים לא יתחילו בגלל שאום אל פחם היא עיר אדומה. הפעם, מי שזעם על זה היו דווקא ההורים, שהתכוונו סוף סוף לשלוח את הילדים. בכל הזמן הזה, יש נציג של הורים בחדר מצב, ולדיון שאני מקיים על למידה מרחוק הוזמנו נציגי ההורים.
המערכת שכן נפתחה זו החינוך המיוחד ואליה ההורים שלחו את הילדים. אם בתחילת המשבר, גילוי של תלמיד חולה אחד גרם לזה שלמחרת כל ההורים השאירו את הילדים בבית, הפעם זה היה אחרת. גם 3 מורים מאומתים לא עצרו את שליחת התלמידים – כי ההורים סמכו על המנהל שיפעל לפי הנהלים וישמור על הילדים.
בנובמבר, כשמערכת החינוך במדינה התחילה לחזור בהדרגה, אצלנו באום אל פאחם התחלואה הייתה עדיין גבוהה. אבל זה לא עצר את ההורים מלשלוח את הילדים לבתי הספר – 95% בחרו לשלוח את הילדים. בעיניי, זה לא רק נתון, ככה נראה אמון.