הדרך היחידה לקבל את החיים שלנו בחזרה

"ביום שבו פתחנו את מחלקת הקורונה הראשונה ברמב"ם, בתחילת מרץ, הבת שלי חגגה יום הולדת 10.
מאז, אנחנו חיים ונושמים את הקורונה. בית החולים הפך, למעשה, להיות הבית שלי.
באחד הימים, כשחזרתי בשעה מאוחרת הביתה, הבת שלי אמרה לי שהיא מרגישה מוזר. "החברות שלי מדברות על איך הקורונה גרמה למשפחות שלהן להיות יותר מדי ביחד, אבל אצלך זה הפוך – את כמעט לא נמצאת בבית".

כשברמב"ם היו 70 חולי קורונה, נאלצנו לפתוח מחלקה חדשה, בחניון התת קרקעי.
ואז בעלי רביב, שהוא צלם, הודיע לי: "מחר אני אצלך, במחלקה, בחניון". הוא רצה להיות זבוב על הקיר. הוא הבין מה שלא כולם הבינו – אנחנו חיים ברגע היסטורי, והוא רצה לתעד אותו.
בבית החולים רביב עבר "שרשרת חיול" כדי להתגייס למלחמה שלנו. הוא עלה על מדים, קיבל הנחיות ברורות ופגש אותי במסדרונות החניון, שכבר הפך להיות מחלקת קורונה. שנינו היינו במיגון מלא, הוא התחיל לצלם ואני התרגשתי.
אירחתי אותו בבית החדש שלי, בשדה הקרב שלנו, בחזית המאבק. התרגשתי כי בשעת חירום, כשהעבודה היא הבית, הבית שלי הגיע אל העבודה.

למלחמה במגיפה התחלתי למעשה להתכונן כבר בינואר, עוד לפני ששמעתי את המילה "קורונה". השתתפתי בקורס ארצי לניהול מטה בשעת חירום. למדתי כיצד לנהל את בית החולים במצבים של מלחמה, שריפה גדולה, פנדמיה ואפילו לצונמי.
כבר במהלך הקורס הבנתי שהמשבר שאנחנו נערכים לו הוא לא תיאורטי. פתאום התחלנו לשמוע מושגים חדשים: בידוד, ריחוק חברתי, 2 מטר, רפואה מרחוק.
שעת החירום הזו שהתכוננתי אליה? היא כאן. ואני בצוות ההובלה ברמב"ם.

המלחמה הזו שונה מכל מלחמה אחרת, ומכל מה שהתכוננתי אליו. אנחנו יודעים הרבה פחות מתמיד, ונמצאים כל הזמן באי וודאות.
זוכרים כשיצאנו מהסגר הראשון? ראיתי סביבי תחושת ניצחון, הרגשה שהמלחמה מאחורינו. המחלקות נסגרו, החולים נעלמו וחזרנו לשגרה.
אבל כולנו זוכרים גם איך זה המשיך. תוך זמן קצר התחלואה זינקה, החולים חזרו. כשהסתובבתי במחלקת הקורונה, הסתכלתי על החולים המאושפזים – הם לא רק מבוגרים או כאלו השייכים לקבוצות סיכון, שכבו כאן צעירים ובריאים שחלו.
המלחמה שלנו היא לא רק על החולים המאושפזים.
אנשי צוות רבים חלו או נכנסו לבידוד – ונכון להיום יש 100 עובדים בבידוד ו-31 אנשי צוות שהם חולים מאומתים. בשביל אנשים מבחוץ, זה רק מספרים. אבל מבחינתי מדובר במחלקות שלמות שלא יעמדו בעומס.

בשבועות האחרונים, התחלתי להרגיש שיש אור גדול בקצה המנהרה – הרבה יותר מהר מאשר חשבנו.
ב-10 חודשים האחרונים חשבנו על הכל וניסינו הכל. אם חשבנו שזאת רק שפעת – טעינו. אם חשבנו שנגיע לחסינות עדר – זה לא קרה. ואם חשבנו שנמצא דרך לחיות כרגיל לצד הקורונה – זה פשוט לא עובד.
אני חיה את העולם של מחלות זיהומיות במשך כל הקריירה שלי. כשהייתי בבית ספר לרפואה למדתי על מחלות רבות, שלא ראיתי במו עיניי אלא רק קראתי בספרים. מחלות שנכחדו בזכות החיסונים.
אז אצלי, המשוואה פשוטה: הדרך היחידה לחסל מחלה היא למנוע אותה באמצעות החיסון.

מי שגרם לי לראות את המציאות אחרת היה בעלי. "הציבור מפחד, המידע על החיסון לא נגיש, וחוסר האמון הכללי יפגע גם ברצון להתחסן".
חשוב לי להפיג את החששות. וזה לא שאני לא מבינה אותן. תמיד כשמגיעה טכנולוגיה חדשה, היא מביאה איתה ספקות. אף אחד לא רוצה להיות הראשון שינסו אותה עליו.
החיסון הזה עבר את כל האישורים הנדרשים, ללא קיצורי דרך מבחינת בטיחות. הזמן הקצר לאישור התאפשר דווקא בגלל שהמחלה כל כך שכיחה והתחלואה גבוהה – מה שאיפשר לבדוק את החיסון והיעילות שלו על המון נבדקים בזמן קצר. החיסון של פייזר, שאותו נקבל בישראל בשבוע הבא, נבדק על יותר מ-40 אלף איש.

הקורונה לימדה את כולנו שיעור גדול בצניעות. וירוס אחד גרם לנו להבין עד כמה אנחנו לא יודעים.
היום זו הפעם הראשונה שאני אומרת בביטחון מלא משהו בנוגע לקורונה: הדרך היחידה לקבל את החיים שלנו בחזרה עוברת דרך החיסון.
ביום ראשון הקרוב, אני עומדת להתחסן.
ואני מתרגשת. אני מרגישה שזו ההתחלה של הסוף. אני מתפללת שבקרוב נוכל לחזור מהחזית, מהחניון התת-קרקעי ברמב"ם, לשגרה, למשפחות ולבית שלנו".