"קיבלתי לפני כמה ימים טלפון. על הקו הייתה קצינה מפיקוד העורף. היא הודיעה לי שאני עוברת על החוק ואמרה: 'אסור לך לדבר עם חולים. את יודעת את זה? זה לא במסגרת התפקיד שלך כרשות מקומית'.
אני לא בטוחה אם הלב שלי החסיר פעימה, כי הטלפון צלצל מייד שוב. ככה זה בחודשים האחרונים. עכשיו על הקו תושב, קשה לו לנשום והוא מבקש עזרה. אני איתו, מרגיעה ומזמינה מיד אמבולנס. כשאני שואלת אותו: למה לא התקשרת למוקד? הוא מסביר שחיכה 10 דקות על הקו עם קופת החולים, אבל אז החליט לנתק ולהתקשר אליי.
אין לי הכשרה רפואית ולפני שנה, לא דמיינתי שתושבים יתקשרו אלינו עם בעיות נשימה. אבל כשהטלפון הזה צלצל, הבנתי את תחושת האמון שנותנים בנו התושבים – ואת האחריות. לייצר פתרונות ולהיות בשיא התפקוד שלנו, גם אם זה חורג מהתפקיד הרשמי, המקורי, שלי, כמנכ"לית הרשות.
כשמדברים על מודל הרמזור לא מבינים כמה הוא מורכב לרשויות קטנות כמונו. כשיש לך פחות מ-10,000 תושבים ותושבות, הנוסחה המתמטית עובדת פחות טוב. אם אנחנו פותחים שבוע עם 19 חולים ב-6 משפחות, אנחנו כבר כתומים. תושב חולה חדש היום ועוד שניים מחר – והופ, אנחנו כבר רשות אדומה.
מההתחלה הבנו שאנחנו חייבים לנהל את זה בעצמנו. ביקשתי מנציג המשטרה ומנציגת הרווחה שיגיעו לפגישה דחופה. יש לנו משימה: להוריד תחלואה. צריך להסביר, לאכוף לקטוע שרשראות הדבקה. צריך לתת פתרונות לתושבים חולים – וגם להמשיך שגרת חיים.
הסמכות שלנו כרשות מקומית היא מוגדרת ומוגבלת. לא נוכל למשל לדפוק לתושבת על הדלת ולחייב אותה בבידוד. אבל הכוח שלנו הוא אחר: אותה אחריות שאנחנו משדרים כשאנחנו עונים לטלפון בכל שעה, אנחנו מבקשים עכשיו בחזרה מהתושבים. אחריות כלפיי, וכלפי השכנים והקהילה שלהם.
כשתושבת נדבקה, אני מעבירה אותה בעצמי תשאול אפידמיולוגי (אחרי קורס שעשינו – אני ועוד 6 נציגים מהמועצה). ואז מעבירה את האחריות אליה. מבקשת שתהיה בבידוד, שתעבור שוב על היומן ותתקשר לכל מי שפגשה. פעלנו בסמכות שלנו, קצת מעבר, אבל אני בטוחה שזו האחריות עכשיו.
ברור לי שאנחנו יכולים לעשות את זה כי אנחנו רשות קטנה. וכי יש לנו אנשים שעובדים מסביב לשעון, ממציאים ומרחיבים את התפקיד שלהם ושלנו מחדש. אבל צריך להבין: זה בא יחד עם שחיקה גדולה. אני מרגישה את האחריות שלי גם כלפיהם, כי יחד עם הדבקות במשימה, לאינטנסיביות יש מחיר. אז יצאנו עם הצוות שלנו, בתמיכה ואור ירוק של ראש המועצה, דימי אפרצב, לתהליך ליווי ופיצוח עם מעוז. המשימה: איך לחזק את החוסן של העובדים באינטסיביות הלא נגמרת הזו ואיך עוזרים להם להחזיק את הראש מעל המים.
גם במהלך הליווי הטלפון שלנו לא מפסיק לצלצל. התושבת שעשיתי לה תחקיר אפידמיולוגי נמצאת על הקו. היא נזכרה בעוד פגישה שהייתה לה ומבקשת שנעדכן גם אותם להיכנס לבידוד.
הטלפונים ממשיכים להגיע. זה לא שאין לנו מוקד 106, התושבים פשוט מעדיפים להתקשר ישירות. ככה זה כשהתושבים הם גם מי שהולכים איתנו לסופר, ההורים מבית הספר של הילדים, או המורים שלהם. אני חלק מהקהילה שלי. ונדמה לי שאנחנו לא מיוחדים בזה – ככה זה נראה כיום ברשויות המקומיות.
אז אם יזמינו אותי לוועדת החקירה ביום שאחרי, אני אעמוד בכבוד ואגיד שעשיתי בשעת החירום כל מה שיכולתי עבור התושבים שלי. ולפעמים קצת יותר".