"בבית החולים רמב"ם, מתחת לאדמה, הוקם לפני עשור מבנה חדש – בית חולים תת קרקעי, הגדול בעולם, שנועד להיות עבורנו, בצה"ל, יעד לפינוי פצועים בחירום, בעת מלחמה.
לפני קצת יותר מחודש, רמב"ם פתחו את דלתות המרתף והדליקו את האורות. יש מלחמה. אבל היא לא זו שלקראתה נערכנו. לא העלנו בדמיוננו שהמלחמה תהיה בנגיף.
הקשר שלנו עם בית החולים רמב"ם הוא ארוך, הדוק, ושוטף, והיומיום שלנו מחובר. כבר 9 חודשים, צוותי הרופאים שלהם נמצאים בחזית המלחמה הזו. בסגר הזה, כשהתחיל העומס בבתי החולים, הצטרפנו אליהם, לעבוד לצידם.
קצת לפני ראש השנה החלטנו לשלוח 130 חיילים וחיילות, רופאים ורופאות, אחים ואחיות וחובשים כדי לתגבר את בית החולים רמב"ם. התפקיד שלנו הוא להיות כתף מתחת לאלונקה.
אנחנו שם כדי לעזור לחולים, ולעזור לצוותים הרפואיים של רמב"ם להתמודד עם המגיפה. כשרופאים צבאיים מצטרפים למשמרות, אז רופא של רמב"ם יכול להיות אחראי על מטופל אחד פחות ולהרגיש קצת פחות לבד במערכה.
זה לא תמיד כל כך פשוט. גם כשיש קשר שמבוסס על אמון ושותפות והרבה כוונות טובות – עדיין מדובר על חיבור של שני גופים נפרדים, ובמיוחד כשאחד מהם צבאי. כל אחד מאיתנו מביא ל"זוגיות" הזו תפיסות, יכולות, חוזקות וגם חולשות. למשל, רופא צבאי – העבודה היומיומית שלו שונה מאד מטיפול בחולי קורונה במחלקה פנימית.
איך בכל זאת גורמים לזה לקרות? עם תחושה של אחריות משותפת, התגברות על מכשולים, יישור קו מקצועי.
בקורונה כמו בקורונה הכל קרה מהר: תוך כמה ימים נקלטנו כאנשי צוות בית החולים. היום, במחלקת הקורונה מתחת לאדמה, אפשר לראות פרצופים עייפים ועובדים קשה של צוותי רפואה – מתחת לסרבלי המיגון, חלקם אזרחים וחלקם חיילים.
בשבוע שעבר הכנסנו לבית החולים גם חובשות וחובשים בסדיר ובמילואים. קצת חששנו האם זה יכול להצליח: האם חובש או חובשת, שחלקם במילואים ורק הרגע נקראו מחיי היום יום שלהם – יוכלו להיכנס לתפקיד?
ואז ראיתי את אחת מחיילות המילואים שלנו יושבת עם חולה קורונה מבוגר. הוא גסס, רגע לפני סוף חייו, והיא החזיקה לו את היד. הנוכחות שלה איפשרה לו להיפרד מהעולם שלנו, כשהוא קצת פחות לבד.
התמונה הזו המחישה, יותר מהכל, את מה שמוביל אותנו".