"כשנכנסתי לתפקיד ראש עיריית אום אל פחם, הציעו לי להשתתף בהכשרה מיוחדת בארה"ב להכנה של רשויות למצבי חירום. רוב מוחלט של הרשויות הערביות לא הבינו את הצורך. לחברה הערבית, מצבי חירום נראים כדבר לא רלוונטי, הרי במלחמות אנחנו לא חלק מהסיפור.
אבל החלטתי לנסוע. וכבר שם זיהיתי שהבעיה המרכזית שלנו בשגרה, תהפוך לבעיה עוד יותר גדולה בחירום: חוסר היכולת לעבוד בסינכרון, בינינו לבין עצמנו. כל אגף, כל ארגון בעיר, עובד לבד. אף אחד לא רואה את השכן ממול, שאולי עושה אותו דבר או משלים את העבודה שלך. לא ידעתי איך מתחילים לעבוד על דבר כל כך מורכב, איך ממחישים כמה אנחנו מפספסים כשכל אחד רואה רק את החלק שלו. ואז הגיעה הקורונה.
אני חוגג בדיוק עכשיו שנתיים בתפקיד ראש העיר של אום אל פחם. במקור אני לא מהעולם הזה, אני לא פוליטיקאי. במשך כל חיי עבדתי בחינוך, עברתי את כל המסלול ממורה עד למנהל ואפילו ליוותי מנהלים. החלטתי להתמודד על תפקיד ראש העיר, כי הרגשתי שהעיר שלנו צריכה מנהיגות אחרת. כשניצחתי, התיישבתי בכיסא ראש העיר והתחלתי ללמוד הכל מאפס. מה זו בכלל רשות מקומית, איך מקבלים החלטות. היינו עם גירעון של 80 מיליון שקל. התחלתי בבקרת נזקים, להבין עם מה אפשר להתמודד מיד ומה יכול לחכות.
כשהגיע הגל הראשון של הקורונה. אנחנו הערבים הסתובבנו בגאווה שזה לא אצלנו, שהנדבקים הם יהודים. גם ההתפרצויות באום אל פחם היו כתוצאה של מפגשים עם יהודים והצלחנו לשלוט בזה מאד בקלות. אז פעלנו מהר, סגרנו מסגדים, אנשי הדת התגייסו, ביקשנו מתושבים להיכנס לסגר והם הקשיבו.
אחרי הגל הראשון הגיע רפיון במדינה כולה, הרגשנו שניצחנו את הקורונה. הבעיה היא שהרפיון הגיע בדיוק בתקופת החתונות בחברה הערבית, והשילוב בין השניים גרם להתפוצצות.
צריך להבין: חתונות אצלנו זה אירוע בסדר גודל אחר מאשר בחברה היהודית. אנחנו מתכננים את האירוע במשך שנה או שנתיים. אז כשניסיתי לשכנע שאסור לעשות חתונות עכשיו, שמדובר בחיים ומוות, זה לא הצליח. נתנו קנסות של 5,000 שקל, אבל מארגני החתונה פשוט הכניסו את זה כעוד סעיף של הוצאה בתקציב החתונה.
הרגשתי איך אני מאבד את השליטה בעיר. בכל יום קיבלתי דיווח והתקשרתי לכל החולים החדשים בעיר. בסוף אוגוסט כבר היינו עם אלף חולים פעילים, עשרות שיחות טלפון ביום.
כתבתי מכתב לפרופ' רוני גמזו ולשר הבריאות. ביקשתי מהם שיפתחו אולמות, דווקא עכשיו. באולמות אפשר לשלוט ויש את מי להעניש כשלא עומדים בהנחיות. אבל כשחתונות מתקיימות בחצרות בבתים, אין לנו אפילו אפשרות חוקית להיכנס פנימה.
לבקשה שלי לא היה מענה. אבל יום אחד התקשרו אלי והודיעו: פרופ' גמזו ומפקדי המשטרה הם מגיעים לביקור בעיר. מה שציפו ממני לעשות זה לצחצח את המשרד, ולקחת אותם למתנ"ס שמחלק חבילות מזון. אבל החלטתי לנצל את הביקור כדי לתת להם תמונת מצב אמיתית. לקחתי אותם לחתונה. הם נכנסו והזדעזעו. הם התקשו להאמין עד כמה המציאות בשטח לא מחוברת להנחיות שהם מוציאים. בסוף הביקור גמזו ניגש אלי והודה לי. הוא אמר: 'זה היה בשבילי אגרוף בבטן'.
בגל הראשון אמנם לא היו לנו הרבה חולים, אבל חטפנו מכה כלכלית חזקה. נכנסנו לליווי של מעוז בעבודה עם עסקים קטנים ברשות. ישבנו איתם בפעם הראשונה סביב אותו שולחן, הבנו כמה אנשים הם מפרנסים וחשבנו איך נוכל לעזור להם. עבדנו ביחד, כל אגפי העירייה, על בסיס נתונים. החלום שלי לעבוד על ממשקים פנימיים, בתוכנו, התחיל לזוז.
בגל השני הדברים נראו אחרת. בגלל שהיינו בצבע אדום בוהק, התחלנו לקבל עזרה וסיוע מכל מיני מקומות. הגעתי לפגישה עם שר הביטחון ויצאתי משם עם הבטחה לסבסוד רציני. קיבלנו כסף למתשאלים לרשות, לחבילות מזון, לרכזי שכונות וליצירת סרטוני הסברה. נעשו הרבה סרטונים אבל יש סרטון אחד שעשה שינוי גדול: צילמנו את אחד התושבים שאיבד את אשתו בקורונה. הוא דיבר מהלב, וזה יצר השפעה גדולה – באום אל פחם, ובחברה הערבית בכלל. הרגע הכי דרמטי, שגרם לכולנו להתעורר ה-1 בספטמבר. ראינו את כל מדינת ישראל חוזרת ללימודים, ורק אנחנו נשארים בבית. זה גרם לאנשים להבין את המצב. ואנחנו – אנחנו שידרנו להם שזו לא גזירת גורל, זה תלוי בנו.
נראה לי שזו הייתה נקודת המפנה. אנשים החלו להישמר, והלכו פחות לחתונות. הם התחילו להבין שיש השלכות למעשים שלהם. כשחזרנו ללימודים אחרי הסגר השני, הדבר הראשון שאמרתי לתושבים שזה בזכותם. עבדנו קשה, נלחמנו בקורונה והנה זה השתלם.
באותה תקופה מעוז נכנסו לליווי נוסף איתנו, והערך המרכזי שקיבלנו מהתהליך הוא היכולת להתנתק משולחן העבודה, ולעבוד כולנו ביחד. לא הידע שקיבלנו עשה את ההבדל אלא ההזדמנות לעבוד על הממשקים הפנימיים שלנו.
כשאני רואה את סיעור המוחות, השיח, וההקשבה – שהיו חסרים לנו לפני הקורונה – אני חושב שבעבודה נכונה, הקורונה יכולה להיות הזדמנות גדולה עבורנו".